מניפה גדולה… מניפות קטנות

.

ראיון עם מירי גוטליב.. בדרך לירושלים.. בבוקר קריר אחד בחודש דצמבר.

 

מניפה גדולה… מניפות קטנות… אחת מתפיסות ההשפעה המרכזיות במערכת החינוך מתגלמת בדימוי הרומנטי הזה.

כל בר דעת יידע לספר שאם המטה רוצה להגיע לשטח, להעביר את משנתו ומסריו למורים הרבים הפזורים במוסדות החינוך, הרי יש לו את הערוץ, את השיטה המסורתית והוותיקה – "שיטת המניפה" – המטה מעביר את המסרים לכפיפים לו, ואלו לראשי מטות, מינהלים ואגפים, מחלקות, ומחוזות וכו' ובסופו של דבר, יגיע המסר למורים.

זוהי דרך ההשפעה המסורתית, הישנה, שעדיין דרה "במחוזותינו".

יש מי שיצמיד אותה לגרסה עדכנית, רחבה יותר, מומשגת בלועזית, (איך לא} –top down.

גם אם נבקר את הדרך, גם אם נטיל ספק ביעילותה – היא המנגנון המרכזי להחדרת שינוי למערכת החינוך הרחבה שלנו. ואולם, כשמדובר בלמידה והתפתחות של מורים – לא זו הדרך המשפיעה ביותר. כדי ללמוד וללמד.. נדרש יותר מזה.

אילו מנגנונים של השפעה, תפיסות ודרכים אחרות יכולות ליצור שינוי משמעותי? להשפיע על השטח במידה רבה ומשמעותית?

 

מחקרים רבים, חוצי ארצות ויבשות כבר הוכיחו שאיכות מערכת החינוך, לא יכולה לעלות על איכות מוריה.

למעשה, שיפור מקצועיותם של המורים כרוך, במידה רבה, בהתמקצעותם של אלו. אולם איך ממקצעים ציבור עצום כזה של מורים?

מזה שנה, עומדת בראש אגף א', להתפתחות מקצועית של עובדי הוראה, ד"ר מירי גוטליב, ולמעשה, אמונה על תהליכי הפיתוח המקצועי במערכת החינוך. משימה גדולה ומשמעותית. ההשפעה שלה עשויה להיות רחבה ועמוקה, כמעט הרת גורל, בימים אלו, בהם הרבה תקוות נתלות בעבודת הצוותים החינוכיים בבתי הספר, במקצועיותם.

 

שוחחתי עם ד"ר מירי גוטליב על הדרכים שלה ליצור השפעה:

 

להפסיק לנהות אחרי פתרון אחד!!

המורים. זה תחום האחריות שלי, יש לנו 180,000 כאלה.

אחד הדברים שמאוד התחדדו לי בשנה וחצי האחרונות, זו השונות המאוד גדולה, הבנה שאני נוגעת יותר במורכבות מאשר בפתרון.

זה לא שתעבוד עם עשרה, תראה אם זה עובד, ותדע מה לעשות עם ה 180,000, כי זו שונות, ויש לה כל כך הרבה רכיבים – שכבות גיל, ותק, תרבויות ..אין לזה סוף. מחוז אחד לא דומה לשני, מגזר אחד לא דומה לשני, רשות אחת לא דומה לרשות השנייה, אין סוף רכיבים שמשפיעים על השונות.

לכן, היום עוד יותר ברור לי שאנחנו צריכים להפסיק לנהות אחרי "הפתרון" כי אין אחד כזה. מאחר, והשונות היא רכיב אימננטי בתוך האוכלוסיה הזאת, גם הפתרונות צריכים להיות שונים. ככל שנכיר יותר ונאפשר יותר פתיחות ומגוון של אפשרויות ושונויות, נצליח יותר לעשות את השינוי.

 

את יודעת לספר על מה את רוצה להשפיע, ומה היית רוצה שיקרה שם?

אני כל הזמן מזכירה לעצמי, ולכל מי שמוכן להקשיב לי – כולנו תוצר של המערכת הזאת. גם עם אלו שמלמדים פרונטלי, ומורים מכעיסים או משעממים. אנחנו צמחנו שם, ילדינו למדו שם, ויצאנו, חלקינו, לא רע, אז בואו נכבד את זה.

אל מול העולם המשתנה מאוד, ופני הדור שהם לא מה שאנחנו היינו, (אגב, גם אנחנו לא היינו מה שהיו ההורים שלנו), אז יש שינויים שהיינו רוצים לראות במערכת. הייתי רוצה לראות מורים יותר מחויבים, עם עמוד שדרה יותר חזק. יותר מידי מורים לדעתי,  לטעמי, מקשיבים, הולכים עם…, ואלה שלא, (אני פוגשת גם כאלה), הם הרבה פעמים ביקורתיים לשם הביקורתיות, הם לא באים מתוך איזו תפיסת עולם חינוכית שבאה ומסבירה את הבחירות המקצועיות שלהם.

אני רוצה לראות שם פרופסיה, אני רוצה לראות אנשים גאים, ואני חושבת שיש לנו, כמערכת, הרבה מה לעשות כדי לעזור למערכת כדי להגיע לשם, אבל זה בחיים לא יקרה אם זה לא יבוא גם מלמטה.

 

היית רוצה לראות את זה במורים, או שלראות את זה בתוצאות מיצב ובחוד העיפרון של הילד?

לגמרי, לגמרי בחוד העיפרון של הילד, אם כי אני עוד לא לגמרי יודעת איך. ברור לי, מעל ומעבר לכל ספק, שכדי למדוד את האפקטיביות של תהליכי הפיתוח המקצועי, אנחנו צריכים לגעת בתלמידים.

כמו שאיכות עבודתו של מהנדס, ניחנת בתוצרים שלו, איכות עבודתם של המורים, ניכרת במה יוצא עם התלמידים. אני לא אומרת, ולא חושבת שזה רק הציונים של התל' במת' עברית ואנגלית. יש שם גם ערכים, מיומנויות, ועוד המון דברים. אבל לא יכול להיות, שיש מורים שלומדים, מתפתחים וצומחים, ואתה לא מודד את זה, לא בודק מה קורה עם התלמיד. זה כאילו נתק.

 

המורה חייב לדעת שהוא מעצב דור

יש קושי גדול למדוד השפעות של חינוך, אנחנו זורעים זרעים של חינוך שעדות להשפעתם נראה בעוד הרבה שנים…

זה מורכבות. את יודעת שכשאתה קורא את הספר של גד יאיר "מחוויות מפתח, לנקודות מפנה", אתה מבין ואתה יודע, שיש דברים שהופכים לחוויות מפתח. משה ויינשטיין, יו"ר המזכירות הפדגוגית, אמר שאם לוקחים ומנתחים את הספר, מגלים שכ 30-40% מחוויות המפתח, קורות בתיכון עם מורים. זאת אומרת שזה כן שם, בבית הספר, וזה יכול להיות עוד יותר שם, אם מורים יהיו מודעים לזה.

אני לא בטוחה שהמורים מודעים לכוח שנתון בידיים שלהם. הרבה פעמים מורה, שנכנס לכיתה, לא רואה שהוא מעצב דור. הוא רואה שצריך ללמד את הפתרון למשוואה ריבועית במת', הוא מבין שעליו ללמד את הילד לקרוא, ואת זה צריך לשנות, את הדיסקט.

 

משהו בתפיסת התפקיד שלהם…

זו הפרופסייה שלהם, זה עמוד השדרה החינוכי שלהם. זה השינוי שצריך לעשות.

מן הצד השני, צריך לתת המון המון כבוד לתחום הדעת, למקצוע. כי זה לא מספיק שיש תפיסה. אני גם צריך לדעת.

 

הפיתוח המקצועי, לתפיסתך, הוא אחד המנגנונים החזקים במערכת שלנו, לעשות את השינוי באשר הוא?

הפיתוח המקצועי, בתפיסה הרחבה שלו, הוא תהליך מתמשך, אינסופי, לאורך כל הקריירה של המורה, של התפתחות למידה וצמיחה. גם בתהליכי למידה סגורים ומוגדרים וגם בחוויות מפתח.

 

לנהל את הפיתוח המקצועי

צריך להיות עוד דבר – מישהו שמנהל את הדבר הזה, שזה מנהל ביה"ס או מי מטעמו. לדעתי, זה אחד התפקידים המרכזיים של המנהל – לנהל את הפיתוח המקצועי, לנהל דיאלוג עם מורים, למקד אותם, להאיר להם. מורה, יכול לעבור איזושהי חוויה, ואם הוא לא אדם מאוד רפלקטיבי, ואף אחד לא ידבר איתו על זה, אז זה ישקע שם. אם יש מישהו בביה"ס, שמידי פעם שואל או מידי פעם מנהל איתך דיאלוג על הדבר הזה, אם יש תרבות בביה"ס של דיאלוג עם עמיתים, דיאלוג מכוון – אז אתה מציף את זה, אתה מעלה את זה, זה לא קורה מעצמו.

אנחנו מדברים על זה שזוגיות צריך לשמר, זה אותו הדבר.

אז את אומרת שמנגנוני ההשפעה הם קטנים ונקודתיים במקרה הזה

מירי – גם וגם וגם.. אבל הם חשובים.

כמה שאנחנו מנסים לדבר על הוראה חדשנית, דרך ההוראה העתיקה ביותר והמשמעותית ביותר, היא "מודלינג" – אם אני עושה את זה עם המורים שלי, הם יעשו את זה עם התלמידים שלהם. כדאי לתת לילדים לדבר מידי פעם אפילו על הנושא הנלמד סביב שאלות, יכול להוביל למקומות מדהימים.

אפילו בלי שאני, כמורה, אנטר את זה, ואשמע מה הם אומרים?

זה לא חשוב, הם שמעו את עצמם, השמיעו, קיימו דיאלוג.

 

מה, לדעתך, התשתית שצריכה להיות הבסיס להשפעה עליה את מדברת?

זה העניין של "bottom up ..top down". חייבים לשתף את המורים יותר, הבחירות צריכות להיות שלהם, כמו גם תכנון התהליך.

לא יכול להיות שמורה יהיה פסיבי בתהליך. הוא ינכח בתהליך למידה, אבל לא תהיה שם למידה משמעותית. אני כל הזמן אומרת שאני יכולה להכריח מורה לשבת בחדר, אבל עד כאן יכולותיי. ללמוד, אני לא יכולה להכריח אף אחד.

 

אני חושבת שעלינו יש אחריות מאוד גדולה במקום הזה, לבנות תהליכים תהליכי עומק משמעותיים, שמורים ירגישו את זה. ורוב המורים עדיין לא מרגישים שהם באים לתהליכי למידה כאלה.

 

יבשה שעושה את ההשפעה על הלמידה בביה"ס

אני חושבת שביה"ס הוא מרחב נוסף שבו צריכה לקרות הרבה עבודת למידה של מורים, שהיא לאו דווקא במבנה של השתלמות.

לגבי הרפורמות, מסתכלים על זה ש"הכריחו" את המורים ללמוד במסגרות של 30 ש'. פחות מסתכלים על שעות השהייה עם המנהל, ועל שעות תומכות הוראה ב"עוז לתמורה".

ברגע שאנחנו עושים את ההפרדה הזאת (בין "פיתוח מקצועי" פורמלי ללא פורמלי), אנחנו אומרים שלמידה של מורים היא רק בהשתלמות, ואז אנחנו יורים לעצמנו ברגליים. אל תסתכלו את זה דיכוטומי, תסתכלו על זה רחב, ותבנו עם הגמישות הפדגוגית! יש לכם את האופציה, תעשו את זה!

הרי ב"עוז לתמורה", יש שעתיים תומכות הוראה, שמסתכמות ב 60 ש' בשנה, שהן חלק ממשרתו של המורה, מתוכן 30 ש' מוכרות לו לגמול, ב – 30 ש' הוא יכול, הוא צריך לעסוק במרחבי הלמידה בתוך ביה"ס שלו. את יכולה להוביל תהליך מדהים.  מדובר בתמונה כוללת מורכבת – זה לא בנק אחד שמיתרגם ל 30 ש', היא מורכבת מהרבה מאוד דברים שקורים שם – חלקי שעות, מליאות, עבודת צוותים, שעות למידה פרטניות, ועוד…

 

אבל, חייב להיות מישהו שמנהל את התמונה הזו, וזה מנהל ביה"ס – מי שמחבר את כל האיים האלה ליבשה שעושה את ההשפעה.  

מנהל, עפי"ר, מתכלל את מערך העבודה והמשימות. הוא לא מסתכל על המנגנונים האלה (מנגנוני עבודה ומשימות), כמנגנוני למידה ומנצל את ההדדיות שבדברים. אני באמת חושבת שלמורה יש הרבה מקום ללמוד.

לתפישתי, זה התפקיד המרכזי של מרכז הפסג"ה. להוביל את מנהל ביה"ס לשם.

זו אחת מהנקודות הארכימדיות, הכי משמעותיות להובלת שינוי בביה"ס.

 

בתשע"ו התווספו עוד שאלות למיצ"ב הבית ספרי, שאלות שמסייעות לביה"ס לקבל תמונה על למידת המורים בביה"ס ומחוצה לו, על השפעות הלמידה על ההוראה שלהם, על העבודה שלהם ועל המנהיגות הפדגוגית של המנהל.

 

אני חושבת, שהעובדה, שהיום זה נמצא במיצ"ב, זה עמדה מעולה להתחיל את השיח של אנשי פסג"ה עם מנהל ביה"ס.

נושא הפיתוח המקצועי, כבר אינו שיגעון של מרכז פסג"ה – זה גם מו״פיע ב"תמונה החינוכית". אחד הרכיבים, בהם נמדד ביה"ס, לצד הישגי הבגרות של התלמידים, הישגי המיצ"ב של התלמידים, הוא – הצוות החינוכי. זה יושב במיצ"ב שלך, אתה לא יכול להתעלם מזה יותר!

 

אחת התוצאות של המיצ"ב, ברמה הארצית מעידה על פנייה מועטה של מורים לתהליכי למידה מקוונים. דווקא מול אלו, מספרת לי מירי על קורסים חדשים, שיתנו מרחב בחירה עצום למורה – מה ללמוד, איפה, איך ומתי, באיזה נושא ובאיזה היקף – אתה בונה לעצמך את הקורס, אוסף קורסים, לאט לאט בונה את מסלול הלמידה שלך. לא אני, מורת המורים, בונה עבורך את הקורס. אתה בונה אותו. אתה עושה את הדרך.

 

אם אני לא אבין שאני צריכה לשנות,  אני לא אוכל לצפות שיהיה שינוי אצל אחרים.

אם אנחנו אנחנו לא עושים שינוי, איך אנחנו יכולים להוביל שינוי? זה כמו שאני מצפה שמורים ילמדו בעולם דיגיטלי, אבל אני מלמדת אותם על העולם הדיגיטלי בדרך של העולם הישן. איך הם יידעו לעשות את זה? זו רק דוגמה, דוגמה מאוד שכיחה.

אני לרגע לא חושבת שמה שמורים עושים הוא לא נכון, ושצריך לשנות את זה. צריך לשנות חלק מהדברים, צריך להתעדכן ויש דברים חדשים, וצריך לגוון, וצריך בארסנל של מורה שיהיו לו הרבה מאוד כלים, גישות, תפיסות ושהוא יעשה שימוש מושכל בבחירה שלו לשינוי, אבל אם אני לא אבין שאני צריכה לשנות,  אני לא אוכל לצפות שיהיה שינוי אצל אחרים. אני רואה את זה כל הזמן ב top-down, שאנשים לא משנים ומצפים שיהיה שם שינוי.

 

להיות גלגל ההשפעה הראשון, שמניע את האחרים

אני נמצאת היום בנקודה, שבה, אחד התפקידים המרכזיים שלי, הוא – מצד אחד, לבנות את תמונת העתיד שאני רואה אותה, ומן הצד השני, לבנות את האפשור לדרגים מתחתי לקיים אותה. אני חושבת שזה מאוד חשוב לבנות תמונה – להגיד לאן אנחנו רוצים ללכת, כי אם אני לא יודעת לאן אני רוצה ללכת, אז כל אחד טועה במרחב.

התמונה – היא חייבת להיות בהלימה למטרות מערכת החינוך.

זו תמונת סטילס רגילה בגובה העיניים, או שזה תצלום אוויר, בו רואים גם את הדרך, מאיפה אנחנו יוצאים ולאן אנחנו הולכים?

אחד התפקידים שלי הוא להיות שותפה לחשיבה על הדרכים, וכמובן – לבנות את האיפשור.

מתפקידך גם לפנות להם את הדרך בכמה מקומות?

אני לא חושבת שאני המפלס שהולך בראש המחנה ומנקה. אני חושבת שאם אתה לא מנקה לעצמך את הדרך, אתה לא תגיע. אבל אני חושבת שאני צריכה ללמוד מהם החסמים שלהם, ואיך אני עוזרת להם לפרק אותם. איך אני משנה מדיניות, כך שיהיה להם קל, שיוכלו באמת להתנסות וללכת לשם. אני  לא צריכה לצייר להם את המפה ולקחת אותם ביד, אני לא מאמינה בזה.

על מי בעצם את משפיעה? באמצעות מי את משפיעה על השטח כולו?

מפקחים על הפיתוח המקצועי, מנהלי מרכזי הפסג"ה, הם חלק מן הגורמים. יש לי שותפים, שבלעדיהם זה לא יקרה – המינהלים השונים במשרד. בלי המינהל הפדגוגי, והמורים ובתי הספר – אני לא אוכל לעשות את זה.

לגבי מוסדות אקדמיים  – גם בלעדיהם אני לא אוכל לעשות את זה., אם לא נהפוך את הקשר "אקדמיה-שדה" לערוץ מרכזי הכרחי בעשייה שלנו, לא נצליח להגיע למישורי השפעה מיטביים. אני יודעת כמה ארוכה הדרך ואני אומרת את זה לשני הצדדים – הם צריכים להבין שהם, כל אחד מהם, פוגע בעצמו ולא יצליח להגיע לקפיצה קוונטית ומשמעותית, אם לא יבין את החשיבות והמשמעות של הצד השני. זה עוד MUST שחייב לקרות.

אלו השותפים שלי. אני חושבת שיש כל כך הרבה מתווכים בדרך, כמו – מרכזי פסג"ה, מנהלי בתי ספר, רשויות.

 

כולם צריכים להבין שאלו תהליכים שלוקחים זמן ושאין קיצור דרך. השאיפה שלנו ל"זבנג וגמרנו" – זה הדבר היחידי שהצלחנו להוכיח שהוא לא עובד.

 

בואי נדבר על השינוי שאת רוצה להוביל בפסג"ות, השונות על ההשפעה –מה היית רוצה  שישתנה, או לאיזה כיוון להשפיע עליהם?

יחידת הבסיס בכל העשייה שלנו, במערכת החינוך בכלל היא ביה"ס. הייתי רוצה שמרכזי הפסג"ה יבינו את זה, יבינו את זה בעשייה שלהם, זאת אומרת, שמרכז פסג"ה ייראה את תפקידו המרכזי בלהפוך את בתי הספר לארגונים לומדים,  לעזור להם בבניית המנגנונים התומכים בדבר הזה.

אני לא אומרת שהכול, צריך לקרות בכל בית ספר.

אני רוצה לומר שאני מאוד מכבדת את הדיסציפלינה. הדבר האחרון שאפשר להגיד עליי זה שאני לא מעריכה ידע, אני חושבת שיש לו המון מקום וחשיבות. אבל עדיין אני חושבת שגם אם יש למידה של הידע מחוץ לביה"ס, הוא צריך לקבל התאמה לתרבות הבית ספרית, וזה תפקיד מנהל ביה"ס. אם לא יהיה דיאלוג ביני לבין מנהל ביה"ס, על איך הוא מאפשר לי לעשות את עבודתי הכי טוב, ומה אני צריך שם לצורך העניין – אז זה לא יעבוד.

המיומנויות הכי חזקות של מרכז הפסג"ה זה לדעת לשאול שאלות, שאלות מכוונות. הוא צריך לבוא לצוות ביה"ס ולהתחיל לדבר על זה, לשים את זה על השולחן, מנהל צריך לראות מורה מורה, בצד הדרישה לראות את ביה"ס שלו, כולו.

תשאלי באותו בית ספר, 5 מורים על "תפקודי לומד", ותקבלי 5 תשובות. בסופו של דבר, התלמיד פוגש 10 מורים. לא יכול להיות שכל אחד מדבר בשפה אחרת והתלמיד נדרש לעשות יעשה את האינטגרציה. חייבת להיות שפה בית ספרית, זה תפקיד קריטי של מנהל ביה"ס – להנכיח פדגוגיה. מן הצד השני, חייבים להסתכל על כל מורה גם אל מול הדיסציפלינה שלו ומול רכיבים אחרים, כי אם אני מורה שנה שנייה או מורה שנה 15, הצרכים שלי הם כל כך שונים, לא יכול להיות שמישהו לא רואה את זה.

 

למנהל ביה"ס יש 2 תפקידים –

אחד, לראות כל מורה, ושתיים – לראות את ביה"ס, ולראות איך הוא בונה תכנית שנותנת מענה אופטימלי לשני ההיבטים.

 

את יודעת לסמן דברים שאת יודעת שכבר השפעת עליהם? שיש להם איזו נראות?

אתמול הייתה לי שיחה עם מישהי שאני מאוד מעריכה ושאני מתייעצת איתה הרבה פעמים, פתאום אמרתי לה ש"אלה לא מרוצים, ואלה לא מרוצים.." ואז היא אמרה לי – "את יודעת מה? את מזיזה את הגבינה". אנשים מתחילים לזוז ממקום הנוחות שלהם, ומבינים שמשהו קורה.

אני חושבת שהעובדה, שבמיצ"ב יש שאלות שנוגעות בתרבות של ארגון לומד, ש"בתמונה החינוכית" יש מימד שמודד את ביה"ס על הצוות שלו – אלה דברים שחייבים להשפיע. אני מרגישה שאני כן מצליחה לשנות את השיח סביב הפיתוח המקצועי.

 

אבירי השולחן העגול

יש לי פורום שכולל את הרפרנטים לפיתוח מקצועי מן היחידות השונות. אנחנו מתחילים לבנות אתם שפה משותפת, וזה מורכב. מאוד. להושיב את כל אלה סביב שולחן, ולעשות שיח שבו חייבים להתבונן מערכתית על הפיתוח המקצועי. כל אחד מהמשתתפים אמר לי, שהתבוננות מערכתית זה מאוד חשוב, אבל כל אחד ידע להגיד למה אצלו זה לא יכול לקרות. אני מבינה שאני בתהליך ושזה לא יכול לקרות ביום אחד, אבל הם כבר מבינים שאנחנו צריכים שפה משותפת. הם שומעים ממני הרבה פעמים, שאם אנחנו רוצים לקיים את כל תהליכי הפיתוח המקצועי של היחידות השונות – אין לנו מספיק מורים במדינת ישראל. אז, אין ברירה, אלא להסתכל על ה ASSENCE, העניין, ולא על כל אחד על המהות שלו. אם כל אחד מסתכל על המהות שלו, אז לא קורה משהו משמעותי.

 

סביב אותה מורכבות אותה הציגה בתחילת השיחה, מסבירה לי מירי את השינוי הבא שהיא רוצה לחולל, והוא נוגע להטרוגניות הרבה המתקיימת בתהליכים הפורמליים של התפתחות מקצועית – יש להפריד בין תהליכים המיועדים למורים לפי הצרכים שלהם, בהתאמה לוותק ולניסיון המקצועי שלהם – אם באותו קורס יושבים של כל סוגי המורים הקיימים – מורה של שנה 3 עם מורה של שנה 25, אז חייבים לטפל בזה.

כדי לטפל בזה, אני חושבת שצריך להתחיל מתחומי הדעת, כי שם קל לעשות מיפוי מה המורה למד ומה המורה יודע. יותר קשה לעשות את זה בתחומי רוחב של פדגוגיה. לזה צריך שת"פ מאוד חזק של המזכירות הפדגוגית, של המפמרים.

 

יש המון "חייבים לעשות את זה"…

זה מורכב, נורא נורא מורכב. אתה צריך לנשום עמוק ולהבין שעם כל כמה שתעשה ותעבוד, יש המון חלקים בפאזל ואתה צריך לנסות לראות אותם, לראות מה נוגע במה, לראות על מה עכשיו אתה משפיע ועל מה אתה מוותר. אין מה לעשות, זה חלק מהעניין.

יש לי משימה גדולה ואני מאוד אוהבת אותה, אני מאוד מאמינה במה שאני עושה.

 

אחד הכיוונים המרכזיים של משרד החינוך הוא "אוטונומיה". גם מירי בוחנת את משמעות  האוטונומיה באגף עליו היא אמונה. שאלת האוטונומיה בפיתוח המקצועי ניצבת מול שגרה קיימת וברורה, סדורה ושמרנית של השתלמויות בנות 30 ו 60 שעות אקדמיות. בשנה האחרונה נראים איים של גמישות, וחדשנות גם בזירה הזאת ובכל זאת, כמו כל מרכיב באגף ובמערכת –  זה מורכב, והדרך עוד ארוכה.

את יודעת, שלא משנה כמה אתה תסגור את המערכת, יימצאו פרצות, המשחק ידוע מראש, ואז עולה השאלה הגדולה – האם כשתשחרר – האנשים יישארו או יפרצו? לשחרר, במדינה זה מפחיד. יש עוד שאלות בדרך – במי אתה בוחר? מה אתה משחרר? ומהם העקרונות מהם אתה לא זז? – אלו שאלות מאוד גדולות, שאתה חייב לענות עליהן יחד עם שותפים.

 

מהי תמונת עתיד של המערכת במיטבה, כפי שאת רואה אותה?

בגדול, אם אני רוצה לסכם את זה במשפט, זה שבתי הספר יהפכו להיות ארגונים לומדים, ושמנהל ביה"ס יהיה מנהל המשאב האנושי שלו, שזה יהיה רכיב משמעותי בתפקיד שלו.

לא די לי בהצהרת מנהלים, שהם "מנהלי המשאב האנושי", אני רוצה לפרק את זה, לשמוע מה רואים כשמנהל הוא מנהל המשאב האנושי. ניראות של זה תהיה שבתוך מערכת השעות של התלמידים, מו״פיעה מערכת השעות של הלמידה של המורים.

נורא ברור מה אני רוצה.

ברור לי גם שהעובדה שזה ברור לי, לא מבטיח בכלל שזה ברור לאחרים, ולכן, זה לא מאוד פשוט לעשייה.

 

איך הצלחה תיראה בזירות האחרות? אילו עוד חלקים בתמונה?

מבחינת מרכז הפסג"ה, אני רוצה להגיע למצב שאני לא צריכה לבחון אותו על כמה תהליכים עושה ומה קורה בהם. אני רוצה לתת לו את התקציב שלו ושהוא יבוא ויציג לי מה תכנית העבודה שלו אל מול המטרות, ישכנע אותי מה הגמישות הפדגוגית שהוא מפעיל על מנת להגיע אליהן. אוטונומיה מלאה.

 

איפה האקדמיה?

הייתי רוצה שהאקדמיה ומרכזי הפסג"ה יעבדו בשגרה יחד. אני חושבת שהתפקידים של כל אחד מאלה הוא שונה, הם פשוט משלימים אלה את אלה, ולכן, אני חושבת שמרכז פסג"ה, שהוא מי שאמון על תהליכי הפיתוח המקצועי באזור שלו, לא יכול לצאת לבניית תכנית אל מול מטרות, כשהוא לא רואה את האקדמיה מביאה את המחקר העדכני בנושא, עוזרת לו לעקוב אחרי מה שקרוב, ללמוד מקרוב בשדה, את העשייה שלהם, להמשיג, להכליל, לבנות את המדרגה הבאה. אי אפשר בלי האקדמיה.

מן הצד השני, אני רוצה שהאקדמיה תבין, שכל התיאוריות האלה, אם הן לא פוגשות שדה, אם הן לא מדברות בשפת השטח ואין חיבור אמתי לפרקטיקה – זה לא יקרה.

החוכמה היא להביא אותם לשותפות כזו שיוכלו לראות את הפער בין מה שהם חושבים ומאמינים, לבין המציאות.

 

לסיכום…

אנחנו מנסים להכניס טרמינולוגיה חדשה, כבר לא התפתחות מקצועית, אלא – "למידה מקצועית מתמשכת". זה מושג שהגיע מהמחקר. כשאתה מתייחס לזה ככה אז אתה מבין שזה משהו שנבנה, נדבך על נדבך. זה לא יחידות בלתי תלויות, אלא יש פה איזה ציר מחבר, ואי אפשר להפריד בין הוראה ללמידה, כשמדובר במורים.  גם כל פעם שאתה מלמד אתה לומד. לא יכול להיות מצב שאתה לא עסוק בלמידה בעצמך.

 

הגעת מניהול מרכז פסג"ה חיפה. מה השתנה מבחינת יכולת ההשפעה שלך על המערכת? קודם לכן היית קרובה יותר לצוותים, לשטח…

כמנהלת, היה לי הרבה יותר חופש מאשר כמנהלת אגף, אבל, יש לי היום מוטת השפעה גדולה יותר מאשר היתה לי כמנהלת, זה שינוי שאתה לומד איך להתנהל איתו.

 

אמרת שהאתגר הגדול קשור לתפיסה, לשינוי תודעה. איך משפיעים על תפיסות של אנשים במערכת, כמו שאת רואה את זה – במה זה כרוך?

אחד המורים המשמעותיים שלי, ד"ר ברנקו וייס ז"ל, אמר – "אין מספיק פעמים שאתה יכול להגיד את תמונת העתיד שלך". כשאתה אומר את הדברים, ועוד פעם אומר אותם וחוזר עליהם – זו תמונת העתיד שאתה יוצר, זאת המציאות שאתה בונה. אם יהיה לך חזון מאוד ברור ותפיץ אותו, אם לא תשמור אותו לעצמך, אלא תפיץ אותו, תתווכח עליו, תדבר אותו, תתעסק בו – תיצור את העתיד שאתה מדבר עליו.

דרך אחרת היא לבנות את התומכות, את המנגנונים שמאפשרים להגיע לשם. אי אפשר רק להגיד שאנחנו רוצים שבתי הספר יהיו ארגונים לומדים. צריך לפרק ולהבהיר מה זה אומר שבית ספר שהוא ארגון לומד, ואז לבנות את המנגנונים.

 

את מאמינה גדולה בשגרות כיוצרות מציאות, כגורמי השפעה משמעותיים…

אני נורא מאמינה בזה, כשאמרתי איך תיראה תמונת העתיד, דיברתי על השגרה שבונה אותה, כי בלי זה, זה לא עובד.

אחת הבעיות שלנו, יוצאת מזה שבמערכת החינוך יש המון נושאים וקדימויות.. זו באמת מערכת מאוד גדולה שעוסקת בהמון דברים, וכל פעם כשאנחנו יוצאים עם איזה תפיסה חדשה כזאת, תוך חודשיים כבר מתחילים להזמין אותך לביקורים לראות איך זה קורה,  איך זה כבר מתקיים..

 

זה לא בהכרח משמח. אנשים כבר התרגלו לרצות. אני הייתי רוצה שאנשים יהיו פחות עסוקים בלהראות לי, יותר עסוקים בלהגיד, לדון מה זה אומר, מה משמעות הדברים ואיזו ניראות יש להם בשטח? צריך לפרק את המושגים, להבין מה אנחנו צריכים לעשות כדי שזה יקרה.

 

.