אינתא עומרי וטלית שאינה כולה תכלת. על תודעה של שניות |הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן, תל אביב

תפיסת העולם הטוענת שהרוח מתפתחת באמצעות הגיוון והקונפליקט אינה זרה לעולם היהודי ואף לא לעולם ההגות הכללי, ניתן למצוא רעיונות כאלו בפילוסופיה הדיאלוגית וגם אצל הוגים יהודיים כמו הרב קוק. תפיסת העולם הטוענת שהרוח מתפתחת באמצעות הגיוון והקונפליקט אינה זרה לעולם היהודי ואף לא לעולם ההגות הכללי, ניתן למצוא רעיונות כאלו בפילוסופיה הדיאלוגית וגם אצל הוגים יהודיים כמו הרב קוק. הישיבה לאמנויות ומדעים היא מקום שבו התברר שלא קיימת סתירה בין העיסוק באמנויות לעיסוק התורני. אך לא רק שלא התקיימה סתירה, יתר על כן, השהות של הצוות והתלמידים בתוך עולם עשיר ומגוון יצר מתח, דיאלוג ועניין ושיפר את רמת העיסוק בתחומים השונים.

הישיבה לאמנויות למדעים מעוררת סקרנות רבה באשר לדרכה ולעקרונות המנחים אותה. סקרנות זו גברה בעשר השנים האחרונות לאחר שהתברר שההישגים הרוחניים והאקדמיים של תלמידיה הם גבוהים במיוחד.

בדברים שלהלן, לא נבקש למצות את מכלול העקרונות שעל פיהם פועלת הישיבה. ננסה לעמוד על כמה דרכים שהתפתחו בישיבה ושעשויים לסייע למוסדות חינוך ולארגונים חברתיים. לשם כך נשתמש בתיאור שני אירועים שיכולים לאפיין את "רוח הישיבה".

אינתא עומרי

כשהגענו לבית לוינשטיין, נחלקו מאליהם התלמידים, היו שעברו במחלקות להאיר פנים לחולים והיו שמיהרו לעטות חשיבות והתעסקו בכבלים וחיבורים ואיזוני מערכת ההגברה וסידור הכיסאות, וסידור הנשימה וסידור הנשמה.

כי ככה זה שמגיעים לבית לוינשטיין, כמה שלא תכין את התלמידים, יהיו כאלו שלא יכולים.

היה זה הרכב הכליזמרים שאליו חברו עוד כמה שנפשם רכה וטובה ועוד כמה שנפשם קצה בלימודים ושמחו להעדר משיעורי אחר הצהריים מבלי לסבול את זעקות השוד ושבר שלי ושל צוותי.

ומשה, שבא מטעמים אלו וגם מאלו, עבר במחלקות וסבר פניו הנעים עודד את החולים לרדת להופעה שהלכה והתמלאה.

הרכב הכליזמרים נשלח למשימות אלו משום שקל להתחבר למוסיקה שניגנו, היא קצבית, מהירה, דורשת מיומנות וירטואוזית, תיאום בית חברי ההרכב ובעיקר משום שהיא משמחת לב.

בשש ישבו באולם הגדול כמאתיים איש. ההרכב פצח בנעימות בולגריות וצועניות וטורקיות וגם מבית קרלין וסדיגורה, והמורה גרשון ליזרסון  לקח את הכינור והעיף את האולם אל מעבר לכאב.

עד שמשה שהיה תלמיד במגמת המוסיקה אך לא בהרכב הכליזמרים פנה אלי בלחש ואמר: "תראה שליש מהקהל הם מוסלמים". הבנתי את כוונתו. על כן באתי בקדמת הבמה, הנחתי כיסא וחיברתי שני מיקרופונים.

משה בא, התיישב על הכיסא, הוציא את העוּד. כיוון רגע, וכחכח ביראת כבוד לתוך המיקרופון.

משנגע במיתר, הסול של העוד התחיל להתפלל. אחריו בא לה במול והשתיק את הקהל. לאט לאט החלו לרחף הצלילים של מקאם כּוּרדונחו על הנשמות.

הרי אתם כבר יודעים שהעוד הוא כלי שקורא לאל עליון, מבשם את החלל וכך נפתחת הנפש, הנשמה, הרוח. קולו של העוד, נוגה, נמהל בדמדומים של העולם העכור ומספר לקב"ה על הכמיהה והצימאון.

משה מטייל שוב ושוב על מקאם כורד וכשהבין שהדממה כבר נשגבת דיה, שיפר ישיבתו ובערבית מצרית נקיה, פתח באינתא עומרי, הלחן המפורסם של אום כולתום.

משה הוא תושב העיר בני ברק, חרדי שלמד בישיבה שלנו, ישיבה של דתיים לאומיים, ואהב אותה, התמיד במגמת המוסיקה המאתגרת והרבה לעצמו חברים. בתום לימודיו לא המשיך עם חבריו לישיבות הסדר אלא חזר למחצבתו והמשיך לימודיו בישיבה חרדית.

ועכשיו קולו הולך לנפש אימהות שבורות עטויות חיג'אב והן קמות ושרות יחד איתו ומניעות ידיהן אל החלל הפנוי שבינן ובינו. לידי עמד אדם מאום אל פחם שבנו המוסיקאי נפצע קשה בתאונת דרכים ונידון לשיתוק לנצח. הוא שר את המילים וכל דמעה שלו תוססת וצורבת בי כליות ולב.

אחר כך משה פונה ללחן של פריד אל אטרש, אבל שכח את המילים ולכן הוא מדביק את מילות הפיוט "דרור יקרא" שכתב לפני יותר מאלף שנים הפייטן הנפלא דונש בן לברט.

אדם יעמוד מן הצד ויקרא: הרי זה סוריאליזם, חרדי, לומד במוסד ממלכתי דתי, שר בערבית ומלעיט אור למוסלמיות כדי להסיר לרגע את תוגת נפשן.

והמוזר היה שאף אחד לא ראה משהו מוזר בסיטואציה. פשוטים וצנועים היו הדברים. (אולי חוץ ממתנדבת קנדית שנראתה מבולבלת לחלוטין)

קישור לביצוע שיר אחר בערבית על ידי אותו משה, גיבור הסיפור: https://www.youtube.com/watch?v=l5Uws-T31ZE

תמונה מאותו אירוע, ניתן לשים לב שהמוסלמיות ישבו בסוף האולם

מה קורה כשרעיונות מנוגדים נפגשים?

הישיבה לאמנויות ולמדעים קמה בשנת 2004 על בסיס ישיבה התיכונית שנקלעה לקשיים שונים. לעיתים מזומנות שואלים אותי האם הישיבה הצליחה.

הצלחתו של מוסד חינוכי נמדדת לפי יעדיו, לכל מוסד אמור להיות מערך יעדים שאליו הוא אמור לשאוף, ישנם יעדים שאינם תלויים בבחירתו של המוסד אלא במה שהמדינה מצפה ממנו, כך לדוגמא הם ההישגים האקדמיים או ערכים שונים הקשורים לחברה האזרחית. בנוגע לכל אלו, הישיבה ענתה על הנדרש  ואף עברה בהרבה את המצופה ממנה, מדובר במוסד שאחוז הזכאים לתעודת בגרות בו הוא מאה אחוז ומרבית הזכאים משיגים תעודות בגרות איכותיות ביותר.

אולם האם המוסד השיג את יעדיו בתחומים שהוא קבע אותם לעצמו?

התשובה לכך היא הסיפור על משה בבית לוינשטיין. ההישג לא היה בכך שהאירוע אירע, אלא בכך שאף אחד מהתלמידים לא ראה בו משהו יוצא דופן.

הקמת הישיבה לוותה בשני יעדים מרכזיים, האחד היה מתן מענה לנוער דתי שרצה ללמוד אמנות ברמה גבוהה, המסגרות הישיבתיות הרגילות לא היו בנויות לכך והישיבה חיפשה דרך לענות על צורך זה.  והיה עוד חזון זעיר, משהו שלא דובר עליו הרבה; ניסיון להוסיף דבר מה לשיח התרבותי הישראלי, שיח דיאלוגי בין עבר להווה ובין אלמנטים מהתרבות הישראלית לעולם האמנות.

לאחר מספר שנים, בישיבת סיכום עם גף ניסויים, קמה ריקה חכימי, שליוותה את הישיבה מטעם גף ניסויים, וטענה שבישיבה קורה משהו רחב הרבה יותר ממה שהתכוונו אליו מתחילה. השאלה שליוותה בתחילה את הישיבה הייתה היכולת לשדך בין עולם האמונה לעולם האמנות. שאלה זו יצרה מערך שאלות משנה ובהם עסקנו בדרך כלל. ריקה טענה שהיא מזהה את הייחודיות של הישיבה בתחום שונה לחלוטין ורחב בהרבה משאלת היחס בין האמנויות לאמונה. יש כאן מודל רחב ומקיף העוסק במה שמתרחש כאשר רעיונות מנוגדים נפגשים.

ריקה לא יצרה נושא חדש, היא חשפה את הלוט מעליו. היה זה שלב שבו התחלנו להתבונן בעצמינו, במה שמתרחש  בין קירות הישיבה זו הייתה תחילתו של מודל "הזירה".

במודל הזירה הנחת היסוד היא שבכל מקום שיש קונפליקט, שונות, הפכים, בכל מקום כזה יש פוטנציאל לצמיחה והתחדשות. ניגודים או ניגודים לכאורה, הם בסיס להפריה רעיונית. תפיסת העולם הזו קראה קריאה כפולה, מצד אחד היה צורך בהבאת ההפכים לאותה זירה וביצירת הזדמנות לדיאלקטיקה בניהם ומצד שני, פעמים רבות, לאחר שאותם הפכים היו בזירה, התברר שהם כלל אינם הפכים…

כאשר מורים שאינם שומרי מצוות החלו ללמד בישיבה, תבעתי מהם שלא לחבוש כיפה כאשר הם נכנסים לישיבה (כשם שאיני מסיר את הכיפה שעל ראשי כאשר מזמינים אותי לבית ספר כללי). הצפייה הייתה שנוכחות מורים חילוניים תיצור בעיות בתחום החינוך לחיי אמונה. מעט מאוד זמן עבר עד שהתברר שלא מדובר בהפכים, למורים שומרי המצוות ולאלו שלא, היו יותר מידי משימות משותפות, עם זאת, במקומות שבהם היו אמורים לצמוח בעיות, כאשר עבדנו בכללי מודל הזירה, התברר שדברים דווקא מתחדדים, הופכים להיות ערים ודינמיים.

את שיטת מודל הזירה לא נוכל לפרט במסגרת זו. השיטה הועילה לא רק למוסדות חינוך אלא לארגונים רבים שהתמודדו עם השונות בקרב אנשי הצוות או עם השונות הרעיונית, אסכולות שונות וכדומה.

תוך זמן קצר התברר דבר מה שהוביל אותנו לכיוונים נוספים, הרעיון שויכוח יכול להיות מוקד צמיחה אינו נכון רק ביחס לרעיונות אלא גם בין תלמידים ומורים.

 

טלית שכולה לא תכלת

תלך מהר אל החדר שלך, אמרו התלמידים. המורה ל. לא נושם מרוב כעס. מחמת טרדתי באחת הכיתות ומשום שכל כעס מתמתן בעזרת השיהוי, לא באתי מיד. אלא שסיעה אחר סיעה של תלמידים באה לדחוק בי.

ל. הוא אדם רגוע באופן קיצוני וסקרנותי גברה. כאשר ישבתי בכסאי התחיל ל. לנופף בידיו בהתרגשות ובחמה הולכת וגוברת. גרונו שהשתנק חסם את דבריו.

משראה שאני בוהה בו השיב את נשמתו ופתח ואמר: עכשיו.

עכשיו וממש עכשיו.

ולא עוד רגע ולא שום תירוץ וגם אין זמן, עכשיו צריך להוריד מהקיר את העבודה של א. תבוא עכשיו וממש עכשיו ולא בעוד רגע ותראה ותוריד.

הלכתי אחריו למבואה וראיתי את ציורי הטליתות של התלמיד א. זו הייתה סדרת עבודות שבהן הוצגה הטלית באופנים שונים והוצבה בכניסה לבית המדרש.

תראה, צעק המורה ל. אל אחד הציורים. קרבתי לציור, עדיין לא הבנתי. רק במבט קרוב מאוד, הבחנתי שבאחד העבודות, הפסים השחורים של הטלית הורכבו ממאות צלבי קרס זעירים.

חזרתי עם המורה ל. לחדרי בלי להוריד מהקיר את העבודות. נשימתו כבר הייתה די יציבה. מה אתה מציע לעשות, שאלתי אותו.

להוריד ומייד ענה.

מדוע שאלתי.

ל. פתח באריכות גדולה, שלל הטיעונים היו מרהיבים יותר ופחות, משכנעים לפעמים ולפעמים לא.

שמע, אמרתי, כדאי שתכתוב את כל הטיעונים האלו באופן מסודר ואדאג לתלות אותם ליד העבודות.

למחרת נתלו ליד העבודות שני דפים נזעמים.

כעבור כמה שעות, תלה מישהו דף נוסף, נזעם אך מתון יותר, מורכב בטיעונים וקצת מפולסף.

למחרת נתלו עוד שני דפים, האחד נכתב כנראה על ידי אחד מרבני הישיבה ובו דברי תמיכה בעבודה והשני פורש משנה סדורה באשר לחופש האמנותי ומגבלותיו. לאחר כשבועיים היה הקיר עמוס בתכתובת.

התלמיד א. אסף בדחילו ורחימו את התגובות, סידר אותן ודאג לתלות את אלו שנשמטו.

בתערוכת הגמר, סודרו התגובות עם העבודה והפכו להיות חלק ממנה. במידה רבה, התגובות היו למרכז הכובד של העבודה והן אלו שהעניקו לה את ערכה.

לאחר שהתפזרו המבקרים בתערוכה, נגשתי לעבודה ועמדתי מולה שעה קלה, דמותה של אמי זכרונה לברכה, ניצולת מחנה אושוויץ – בירקנאו, באה ועמדה יחד איתי, לא קראתי את התגובות גם לא התבוננתי לראות את הצלבים הקטנים, רק עמדתי מול הרגע הזה והנחתי לשקט לחרוש.

אב הבית החל לעבור בחדרים ולכבות את המזגנים והאורות. לעכב אותו היה מעשה לא הגון. בדרכי אל מחוץ לחדר התצוגה, עצרתי על פתח וחזרתי. הורדתי את עבודת הטלית וצלבי הקרס מהקיר. הנחתי אותה על הרצפה.

ולאחר מכן תליתי בחזרה במקומה.

הסיפור של הקונפליקט בין המורה לתלמיד חזר על עצמו בהזדמנויות שונות, פעם תלמיד הגיש עבודה שאינה מספיק צנועה, פעם עבודה מתריסה ופעם עבודה שהנושא שלה לא עלה יפה עם הרוח הישיבתית. מובן שהיו גם עבודות שמאוד התאימו לישיבה ולרוחה אבל דווקא במקומות שבהם הייתה אי הסכמה, נוצר דיאלוג שמבחינה רוחנית היה בעל עומק ורוחב. רוחה של הישיבה יצאה נשכרת מאותם דיונים בין מורים ותלמידים.

תפיסת העולם הטוענת שהרוח מתפתחת באמצעות הגיוון והקונפליקט אינה זרה לעולם היהודי ואף לא לעולם ההגות הכללי, ניתן למצוא רעיונות כאלו בפילוסופיה הדיאלוגית וגם אצל הוגים יהודיים כמו הרב קוק.

הישיבה לאמנויות ומדעים היא מקום שבו התברר שלא קיימת סתירה בין העיסוק באמנויות לעיסוק התורני. אך לא רק שלא התקיימה סתירה, יתר על כן, השהות של הצוות והתלמידים בתוך עולם עשיר ומגוון יצר מתח, דיאלוג ועניין ושיפר את רמת העיסוק בתחומים השונים.

שיטות אלו שבהן פעלה הישיבה, נערכו מחדש באופן שיתאים לארגונים שונים בהם יש רצון או כורח להכיל שונות אך ובעיקר, אנו מקווים שהנחות יסוד של הישיבה יחדרו אל לב השיח הישראלי המאופיין בריבוי דעות ובקונפליקט.