אל המרחב האינסופי – בתי ספר במדע הבדיוני

startrek2
לאור היעדר המגוון של ייצוג סוגי בתי ספר ושיטות לימוד אפילו על ידי סופרי המדע הבדיוני - אומנים שמומחיותם היא חשיבה אוונגרדית - יש דחיפות גדולה מתמיד להקדיש מחשבה ליצירת "קפיצה מחשבתית" באופן בניית הלמידה ומרחבי הלמידה.

"מה שאדם אחד יכול לדמיין, אדם אחר בודאי יכול ליצור."

(ז'ול וורן) 

סיפור המדע הבדיוני המודרני הראשון אי פעם נכתב על ידי נערה בת 17 בלילה גשום וסוער בשנת 1816, וכלל המצאה של מכונה היכולה לברוא אדם. זו הייתה מרי שלי שכתבה את הסיפור שייקרא לימים "פרנקנשטיין" ולראשונה הוצגו התפתחויות מדעיות מעבר לטכנולוגיה הקיימת בשילוב דיון בשאלה  "מה המשמעות של להיות אנושי?". כיום השילוב של המאפיינים האלה נפוץ יותר מאי פעם בתרבות הפופולרית בספרים סדרות וסרטים שכולנו מכירים, החל מהקלאסיקות של "איזור הדמדומים" ועד  לסדרות עכשוויות כמו "ווסטוורלד" וסרטי "איירון מן" ו"קפטן אמריקה". רעיונות בדיוניים משולבים תדיר בסדרות דרמה כמו "זרה", "השמינייה" ו"החממה" ואוניברסיטאות בכל העולם מציעות קורסים לסטודנטים העוסקים בז'אנר ואף תארים בתחום.

סרטון: דיויד ברין מסביר מהו מדע בדיוני

המדע הבדיוני עוסק בין השאר בשאלה "מה יקרה אם…?" וסופרי מדע בדיוני בכל התקופות הפליגו בדמיונם ותיארו סוגים פרועים ומרגשים של חוויות אנושיות בעתיד מרוחק או בכוכב אחר. אבל איכשהו, רבים מגיבורי וגיבורות העלילות הבדיוניות מצאו עצמם בשלב זה או אחר יושבים ליד שולחן בכיתת לימוד גנרית עם עוד תלמידים כמותם ומביטים קדימה אל עבר מורה העומד בקדמת הכיתה ומעביר להם חומר לשינון. ביצירות מסוימות זה על גבי חללית המונעת באנרגיות שעדיין לא הומצאו. בספרים או בסדרות בדיוניות אחרות חלק מהתלמידים סביבם היו חייזרים שונים ומשונים מגלקסיות מרוחקות שנות אור. לעיתים התקופה היא מאות שנים בעתיד ובכל אלה כמעט ואין דוגמאות לשיטת לימוד להמונים שהיא מחוץ לחדר דמוי קופסה שאליו מגיעים תלמידים ממושמעים מידי בוקר ולומדים חומר לימודי אחיד,אפילו בז'אנר המדע הבדיוני הפורץ את גבולות המחשבה היומיומית.

וזו בעיה.

זו בעיה כי סגנון הלמידה הזה של "המורה במרכז" sage on the stage""- הוכח כבעייתי כבר לפני מאה שנים. נאמר על סגנון הלמידה הזה שהוא מיושן ולא יעיל, מתעלם מהטרוגניות בכיתה ומתרכז בקצב למידה יחיד ואחיד, יש קושי לשמור על קשב לאורך זמן, קשה לזכור חומר לימוד שמועבר באופן פסיבי ואופן הלמידה הוא דרך הקשבה למידע, סגנון שבהחלט לא מתאים לכל התלמידים. והנה אפילו נרטיבים בדיוניים לא מצליחים להשתחרר ממנו.

אלפי יוצרים של ספרים, סדרות, סרטים וקומיקס מזה 200 שנה נתנו דרור ליצירתיות שלהם בז'אנר על מנת לנסות להתמודד עם חשיבה לטווח ארוך ולשער מה יהיו האתגרים שאיתם יתמודדו אזרחי העתיד. האומנים האלה זכו לנבא המצאות מדעיות ותהפוכות חברתיות שהפכו למציאות, ודווקא בתחום המדע הבדיוני לא התקיימה "הקפיצה המחשבתית" בתחום החינוך שתגרום לשינוי ממשי במציאות ותיצור מבנה חדש ומהפכני ללימוד או למרחב הלמידה.

יש מי שיטען שאולי יוצרי המדע הבדיוני נמנעים מלעסוק בנושא של בתי ספר  מכיוון שאין לזה חשיבות בעיניהם, או גרוע מכך, הם מתעבים את בית הספר בגלל הניסיון האישי שלהם.

זה רק הופך את הבעיה לחמורה הרבה יותר.

לאור טענה זו, עלינו תחילה לבחון מהי חשיבות ייצוג למידה ומרחבי למידה בנרטיבים של מדע בדיוני.

מאין באנו ולאן אנחנו הולכים

אם אנחנו מסתכלים על צילום של רחוב עירוני טיפוסי מאמצע המאה ה-19 אנחנו רואים עד כמה המרכיב המרכזי בתחבורה של אותם הימים היה הסוס. כבר אז ניסו הרשויות העירוניות לנסות להתמודד עם חשיבה לטווח ארוך ולנבא מה יהיו האתגרים שאיתם יתמודדו אזרחי העתיד. ב-1894 עיתון ‘לונדון טיימס’העריך שעד שנת 1950 כל רחוב בלונדון יהיה קבור תחת 2.5 מטרים של זבל סוסים. אבל אז התחילו לייצר מכוניות…

אם נישאר באותה המאה ונבחן את חשיבתם של גדולי מספרי הסיפורים הבדיוניים, נראה שסופרים כמו מרי שלי וז'ול וורן היו מסוגלים לנסוק אל מעבר לגבולות הדמיון האנושי ולהמציא עלילות מסעירות המבוססות על דברים שהם ראו רק בעיני רוחם. ז'ול וורן כתב עשרות יצירות המבוססות על המצאות עתידיות דמיוניות וכבר ב-1865 כתב על טיסה בטיל לירח כאשר רוב האנשים נסעו כאמור בעגלות רתומות לסוס.  רבות מהמצאותיו הדמיוניות הפכו לתגליות מדעיות אמיתיות.

ייחודו של המדע הבדיוני מראשיתו היה שהוא עוסק לרוב בחיים היומיומיים. בשונה למשל, מז'אנר הפנטזיה, שעוסק באלים או יצורים קסומים ומתרחש בעולמות בהם חוקי הפיסיקה המוכרים לנו אינם פועלים ויש מקום לקסם וליצורים על טבעיים, המדע הבדיוני מתאר דווקא את חוויותיהם של אנשים רגילים או מעט מעל הממוצע. כפי שניסח היטב דיויד ברין, סופר מדע בדיוני ידוע, אחד המסרים החשובים של המדע הבדיוני הוא "נבואה המונעת את עצמה" יצירה יכולה להציג השלכות של התפתחות מדעית מסויימת, וכעת כשאנחנו יודעים את סכנותיה, אנו יכולים למנוע אותה ממש במציאות. ההנחה הבסיסית במדע בדיוני היא "זה לא חייב לקרות כך" וזה מניע חזק לפעולה אצל הקוראים.

מצד אחד, הדוגמה של בעיית הסוסים מדגישה עד כמה מוגבלת לעיתים החשיבה האנושית גם בגישה הפרקטית ביותר. מצד שני, סיפוריהם של שלי ו-וורן מדגימים עד כמה מסוגלים אנשים יצירתיים לברוא תופעות חדשניות במילותיהם ואם מתמזל מזלם, מצליחים גם לחזות בהפיכת הרהורי ליבם לתוצרים מוחשיים. אם כך, סיפורים בדיוניים  עוסקים בהתקדמויות טכנולוגיות לטובת האנושות כולה ומעוררים השראה בקוראיהם לעסוק בעצמם במחקר ופיתוח, ואכן רבות  הדוגמאות של גברים ונשים שבילדותם קיבלו עידוד מסיפורי מדע בדיוני להפוך למדענים, טייסים, אסטרונאוטיות ומתכנתות.  במקביל, מדע הבדיוני יכול להזהיר אותנו מהשלכות עתידיות של מעשינו.

לאור האמור לעיל, אם ז'אנר המדע הבדיוני מתגאה ביכולת של יוצריו למקוריות מחשבה המיועדת  לעיתים להילחם באותן מגבלות החשיבה האנושית בצרכים הפרקטיים חשוב לבחון היטב את השאלה מדוע בתחום של למידה לציבור הרחב, המדע הבדיוני מציג פתרונות מוגבלים כל כך במקרה הטוב, ומשתמש במודל העכשווי של בתי ספר כאזהרה. החוויה של למידה ובתי ספר היא חוויה אוניברסלית ומשמעותית כל כך בחיי כולם שאנו מצפים שיהיה לה גם מקום נכבד בז'אנר החשוב הזה. אך לא כך הדבר. מניסיון של תופעות מדעיות וטכנולוגיות  אחרות, ייתכן וייצוג מגוון ומקורי של למידה ומרחבי למידה חדשניים ומהפכניים היו מקדמים חידושים והמצאות בתחום במציאות.

אין חדש תחת השמש

סרטון: בית הספר  vulcan –  מסע בין כוכבים

אחת מסדרות המדע הבדיוני הפופולריות והמשפיעות ביותר היא "מסע בין כוכבים". הסדרה, החוגגת  השנה 50 שנה מאז שידור הפרק הראשון שלה, התגאתה בשבירת מוסכמות וחשיבה מהפכנית בכל התחומים- החל מייצוג מכובד לכל המגזרים ועד להמצאות מתקדמות הרבה מעבר ליכולת המדעית של התקופה. והנה, בפרק ששודר ב-1993 והראה כיתת לימוד בשנת 2369, יכלו הכותבים להתגאות בחשיבה פורצת דרך ממש המראה צג מחשב אישי לכל ילד בכיתה, שהוא בעצם מסך מגע הבנוי בתוך השולחן, בתקופה שבה רק ל-20 אחוז מהאוכלוסיה האמריקאית  היה בכלל גישה למחשב, שלא לדבר על כך שמסכי המגע היו רק בתחילת דרכם. הרעיון של מחשב לכל ילד בכיתה היה עתידני ומרגש. רק שהבעיה נעוצה בתמונה הגדולה יותר- כל הילדים יושבים שורות-שורות ליד שולחנות בתוך כיתה רבועה מול מורה. מורה- אישה במקרה הזה. וכל התמונה הגדולה הזו נראית בדיוק כמו כיתה ב-2017. ונראית אגב, בדיוק כמו כיתה ב-שנת 1900. וכך קורס לפתע כל הרעיון של המהפכנות אם רק מרכיב אחד בתמונה הוא מהפכני. אפילו לתפקיד הממוגדר של המורה-אישה אין במקרה הזה תחליף.

וזו דוקא דוגמה של אחד המקרים הבודדים של הימצאות בדל מהפכנות חיובית במודל בתי הספר.

המודל שאנו מכירים כיום ברוב בתי הספר הוא תוצר של סוף המאה ה-19 – למידה לפי סטנדרטים אחידים, בנפרד מהקהילה והתמקדות בתוצרים. מבנה בית הספר והכיתות מאופיינים באחידות, יעילות ודמיון למפעל. וזה גם המודל שמיוצג, אם בכלל, בסיפורי מדע בדיוני. הקונצנזוס בקרב המחקר המדעי הוא שלמרחבי למידה יש השפעה פיזית, חברתית ופסיכולוגית על הלומדים. בסידור כיתה מסורתי, שמטרתו המרכזית היא שמירה על משמעת, התלמידים יושבים בטורים מול המורה. זה מקשה על אינטראקציה בין התלמידים ולא מאפשר לחלוק ידע ולעיתים המורה לא יכול לראות את כל התלמידים היטב.  המורה נמצא בעמדה לא נגישה לרוב התלמידים ואין מרחב למידה אישי. החוויה הרגשית של רוב הלומדים באופן כזה היא שהאוירה מגבילה ולא מאפשרת ללומד לשלוט בלמידה שלו.

מצד אחד, הדוגמה של "מחשב לכל ילד" מראה שיש בסיפורים הבדיוניים אופציה להציג אפשרויות מהפכניות ללימוד שונה. מצד שני, ניתן להכניס לייצוג בתי הספר הבדיוניים התפתחויות טכנולוגיות שנעשות בבתי הספר במציאות ובכך להעשיר את הדימויים המוצגים. אבל היוצרים לא מנצלים את האפשרות הדו כיוונית הזו בכלל ונשארים תקועים בייצוג חד גוני של סביבות לימודיות לאורך עשורים.

בורג קטן ואבן בחומה

הלמידה עצמה בתוך המרחב המוגבל של הכיתה מתוארת אף היא ביצירות השונות כנוקשה ומוגבלת מידי. ברומן הדיסטופי "1984" שכתב ג'ורג' אורוול ובו הוא מתאר חיים המתנהלים תחת שלטון טוטליטרי קיצוני, יש לא מעט התייחסויות לנושא של חינוך בספר ובסרטים המבוססים עליו. דיסטופיה היא ניגודה של האוטופיה, כלומר, מציאות אנושית שבה שולטים יסודות חברתיים שליליים ומאופיינת בעריצות וניצול האנשים. דווקא ביצירות דיסטופיות יש איזכורים שכיחים יותר לבתי ספר כאחד מכלי העריצות, והן מרחב הלמידה והן הלמידה עצמה מתוארים באופן שלילי ככלי לחינוך לקונפורמיזם ודיכוי המוני.

אחת ההתייחסויות המעניינות ביותר ללימוד מופיעה ממש באמצע הספר, רגע לפני שכל העלילה מתהפכת על פיה עבור הגיבורים וינסטון וחברתו ג'וליה:

"ג'וליה האמינה, למשל, לפי מה שלמדה בבית הספר, שהמפלגה המציאה את המטוסים. וינסטון זכר שכשהוא למד בבית הספר בסוף שנות ה-50, המפלגה טענה רק שהם המציאו את ההליקופטרים. והנה, 12 שנים לאחר מכן, המפלגה ניכסה לעצמה את המטוסים. אולי בעוד דור נוסף, המפלגה תטען להמצאת מנוע הקיטור. כאשר הוא אמר לה שהמטוסים היו קיימים לפני שהוא עצמו נולד והרבה לפני המהפיכה,העובדה הזו הייתה בעיני ג'וליה לא מעניינת בעליל. אחרי הכל,מה זה משנה מי המציא את המטוס?".

המשפט החותם את הציטוט הוא המשמעותי ביותר-ג'וליה, כתוצר של מערכת החינוך בעלילה, לא מתעניינת כלל ב"אמת"- בידע האמיתי. משתמע מכך שגם לא ניתנה לה ההזדמנות לפתח אסטרטגיות חשיבה מסדר גבוה כמו למשל – פתרון בעיות, חשיבה ביקורתית ויצירתית וקבלת החלטות יעילה. מבחינה פדגוגית, זה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לתלמיד- לצאת לא שום חותם חיובי משמעותי משנים של למידה.

העובדה שהתוצאה של הלימוד במציאות הבדיונית היא חוסר עניין כללי ברכישת ידע, היא לא רק מאפיין של הספר הזה אלא מופיע שוב ושוב בספרים העוסקים בדיסטופיות וחמור מכך- הן האשמה תמידית המופנית כלפי מערכת החינוך של ימינו.  ביצירות מדע בדיוני נוספות העוסקות במשטרים טוטליטריים או בדיסטופיות בכלל, יש חלק נכבד העוסק בתיאור בתי ספר ולמידה המונית ומגוייסת. לצערנו, תיאור הכיתות הצפופות והעיסוק המתמיד במשמעת דכאנית ביצירות כגון אלה מזכיר יותר מידי תיאורים של כיתות בעולם המערבי של 2017 (וכן, גם של שנת 1900 באותה המידה…).

ספרו מעוטר הפרסים אך מעורר המחלוקת "לוחמי החלל" של רוברט היינלין שחלק מעלילתו מתרחש במסגרת של דיון בכיתה, עובד לסרט "גברים בחלל" שספג אומנם קיתונות של ביקורת, אך הוא סרט מעניין מכל מיני בחינות.

לדיון זה חשוב החלק בתחילת הסרט העוסק בתקופת התיכון של הגיבור. הסרט עוקב אחר עלילותיו של הגיבור ריקו החי תחת שלטון פשיסטי ותושבי כדור הארץ עסוקים במלחמה בין-כוכבית. וכך, למרות שמדובר על תקופה בעתיד הרחוק מאוד, עדיין יושבים התלמידים בטורים ליד שולחנות, מביטים אל קדמת הכיתה שם עומד המורה בעל הידע, המעביר חומר המגוייס לעידוד התנדבות לצבא. חלק מעניין נוסף הוא שהציונים של כל תלמיד מוקרנים על מסך גדול באופן פומבי, ולמרות המחשב ה"מתוחכם" שבו משתמשים ("מתוחכם" לשנת 1997, שנת יציאת הסרט…), בסך הכל מדובר על ציונים במספרים, והממוצע המדוייק של המספרים קובע את המקצוע שהתלמיד יוכל לבצע בחברה שבה הוא חי. למרות שהחברה המתוארת בסרט אינה דיסטופית מובהקת, בכל זאת זו חברה עם יסודות שליליים רבים ובית הספר מתואר כאחד המרכיבים הבעייתיים בה. זוהי דוגמה נוספת ומורכבת לכך שיוצרי נרטיבים בדיוניים לא מצליחים לצאת מהקונספציה של מבנה בית הספר הרגיל ולעשות את ה"קפיצה המחשבתית" הנדרשת לאופני למידה מופשטים יותר.

סרטון: הכיתה בסרט גברים בחלל

בחזרה לדוגמה של "מסע בין כוכבים" וסדרות הבת שלה. העתיד המתואר בסדרה הוא אוטופי ונעלה מבחינה מוסרית. שלא כמו בדוגמאות הקודמות של דיסטופיות בהן בית הספר מיוצג כמרכיב חשוב בחברה, ביצירה הזו בקושי מתייחסים לבתי ספר לילדים. בסדרה האחרונה ששודרה- "מסע בין כוכבים- אנטרפרייז" הראו דוגמה שתוכננה כנראה להיות דוגמה ללימוד מתקדם ומודרני- מתוארת קבוצת למידה מחוץ לכותלי הבניין. אך גם בתיאור הזה, המתרחש כביכול בשנת 2153, החידוש הוא שלכל תלמיד יש מחשב נייד והם אכן יושבים בחוץ, אבל התמונה הגדולה יותר מראה שהם יושבים בשורות ופניהם למורה- אישה, והם יושבים מתחת לסככה, כך שסביר להניח שגם אם אין קירות אמיתיים לכיתת הלימוד, התלמידים עדיין נדרשים לשבת בדממה מול המורה הכל-יודע ולא לצאת מגבולות הסככה במהלך השיעור, כך שה"קירות" בעצם עדיין שם.

דוגמה נדירה ומקורית מופיעה בסדרה "מסע בין כוכבים- הדור הבא" ובה מתואר תהליך הלימוד בקבוצות עצמאיות קטנות שבו כל זוג תלמידים או שלושה תלמידים עוסקים בפעילות של ניסוי או למידה בקבוצות קטנות, עם ייצוג של מורה-גבר העומד ברקע. זוהי אחת מהדוגמאות המעטות של למידה ציבורית ייחודית כלשהי בז'אנר שלם של יצירות המקדש חדשנות ומקוריות.

הדוגמאות לעיל מראות שכמעט בכל הדוגמאות הקלאסיות לנרטיבים של מדע בדיוני, אם בכלל מתייחסים לבתי ספר, כיתות הלימוד והחומר הלימודי מתוארים עדיין ככלי לדיכוי, וגם במקרה הטוב ביותר, הפרדיגמה השכיחה היא של כיתת לימוד כמרחב רבוע וסגור שבו על קבוצת התלמידים להקשיב בדממה למורה שהיא מגדרית כמעט תמיד אישה. הנרטיבים העוסקים בעתיד פסימי מתארים בהרחבה בתי ספר, ואילו דווקא ביצירות העוסקות בעתיד אופטימי ואוטופי לאנושות, כמעט ואין בכלל התייחסות לבתי ספר.

לאור היעדר המגוון של ייצוג סוגי בתי ספר ושיטות לימוד אפילו על ידי אומנים שמומחיותם היא חשיבה אוונגרדית, יש דחיפות גדולה מתמיד להקדיש מחשבה ליצירת "קפיצה מחשבתית" באופן בניית הלמידה ומרחבי הלמידה. אנחנו מכינים לחיים תלמידים ותלמידות בכיתה שנוצרה עבור חוואים שנסעו בעגלות רתומות לסוסים ומצפים מהם להיות מסוגלים להיות אסטרונאוטים ומדעניות או לפחות לכתוב יצירה העוסקת בכך. הגיע הזמן לצאת מהמרחב המוגבל.

תודה לפז מזור ובועז זילברמן על העזרה בהכנת הכתבה.

 

 

על הכותבים

איריס מזור עובדת במכון ויצמן למדע. מורה לשעבר, בעלת תואר ראשון בספרות אנגלית והיסטוריה ותעודת הוראה מאוניברסיטת תל אביב, מרצה בכנסים ארציים של חובבי מדע בדיוני ופנטזיה, בעלת הבלוג , "שיעור בהצלחה" https://irismzr.wordpress.com

קטגוריות
סגירת תפריט