בחזון האישי שלי: עד 2020 תהיה תוכנית לימודים אישית לכל תלמיד ותלמידה | אריק מנדלבאום

aric-768x480
ל ל א  פ ח ד / ד ב ר  ה מ נ ה ל | ילדים יקרים ואהובים | בבקשה, אל תפחדו ממני | בבקשה, אל תצייתו לי | כבדו אותי כפי שאני מכבד אתכם | אך אל תהססו לצאת נגדי | בטיעונים סדורים | באמירות נוקבות

ל ל א  פ ח ד / ד ב ר  ה מ נ ה ל

ילדים יקרים ואהובים

בבקשה, אל תפחדו ממני

בבקשה, אל תצייתו לי

כבדו אותי כפי שאני מכבד אתכם

אך אל תהססו לצאת נגדי

בטיעונים סדורים

באמירות נוקבות

אל תהססו להגיש נגדי תלונות

בוועדות השונות בבית הספר.

בבקשה: נסו להוכיח לי שאני טועה

שיש דרכים אחרות

שיש עוד אפשרויות.

אם אני קורא לכם לשיחה

אני רוצה שלא תחששו ותחשבו:

"אוי, מה כבר עשיתי הפעם…"

אני רוצה שתתרגשו

ותחשבו: "איזה כיף,

מעניין מה יש לו להציע לי".

ככה אני רוצה אתכם

כך אני רוצה אותי

כך אני רוצה אותנו.

איך הגעת לחינוך?

בחלומות "השחורים" שלי לא חשבתי לעסוק בחינוך, השהות במרחב החינוכי הפורמאלי עבורי הייתה בבחינת- מרחב שכדאי כמה שפחות להיות בו. מרחב נטול בחירה, עם הרבה פחדים וכוחניות לא ברורה. אמנם עסקתי בחינוך בלתי פורמאלי בהיותי שליח "הבונים דרור" ברזיל אך רוב עשייתי הייתה על הרצף השיקומי-טיפולי בקרב אנשים עם צרכים מיוחדים בהתמקדות עם אוכלוסיית בריאות הנפש בישראל. יום בהיר אחד ביקשתי ונתבקשתי לסייע בבית ספר חדש שהקים יובל אקשטיין לילדים על הרצף הנפשי-התנהגותי, הגעתי לעזור בעיקר בתחום ניהול כאוח האדם וכעבור חודשיים הפכתי להיות מנהל המקום. שם לאורך כהונתי כמנהל עשיתי הסבת אקדמאים לחינוך מיוחד והוצאתי תעודת הוראה לגילאי א-21 במקביל להיותי מנהל. למעשה בפועל יש לי ותק בניהול בית ספר יותר מאשר הוותק בהוראה.

קישור לספר הראשון "בנתיבים מקבילים": https://www.calameo.com/read/0054766367500f016a4d7

מה החידוש העיקרי שברצונך להוביל?

לאחר שנים בחינוך המיוחד לא הבנתי כיצד ייתכן שרק שם יש תל"א (תכנית למידה אישית שאנחנו מכנים אותה: מפת לידה והתפתחות) שכן כלל בני האדם שונים זה מזה. בני האדם זכאים ללמוד בדרך שמתאימה להם, באמצעים שמתאימים להם תוך חירות מקסימלית לנהל את תהליך הלמידה וההתפתחות שלהם או לפחות לקחת חלק פעיל בתהליך שכן מדובר בחיים שלהם. לכן החידוש העיקרי שלי כפי שמופיע בחזון האישי הוא שעד 2020 תהיה חובה במדינת ישראל שתהיה תל"א לכל תלמיד ותלמידה. או-אז המורים יהיו חייבים להכיר את התלמיד כדי לראות מה ואיך נכון לו/ה ללמוד. או אז קבוצות הלמידה יהיו לפי צרכים ולא באופן שרירותי לפי תאריך הייצור של הילד (גיל). בעיניי התל"א (תכנית למידה אישית) היא נקודה ארכימדית לשינוי צביונו של המוסד הארכאי שנקרא בית ספר. אחת הסדירויות הכי בסיסית בביה"ס (קבוצות למידה לפי שנתון ולא צרכים) אינה מבוססת המקצוע עליו מונח יסוד המעשה החינוכי (פדגוגיה). יתירה מכך, מצאתי שמרבית הסדירויות בביה"ס לא די שאינן מבוססות על המקצוע – פדגוגיה, אלא שהן בעלות צביון לא חינוכי ולעיתים לא מוסרי והן פעמים רבות מדיי פוגעות הן בתהליך הלמידה והן בתהליך ההתפתחות. הסיבות שלומדים X שעות, X שנים כשמשך שיעור הוא X דקות וצורת ההערכה היא כזו או אחרת אינן מבוססות פדגוגיה פסיכולוגיה או פילוסופיה אלא צרכים חברתיים שחלקם עדיין לא ברורים לי. מה שכן ברור לי, שלמרות חוסר הרלוונטיות של ביה"ס במתכונתו הישנה הן ללמידה והן לחיים, ביה"ס נשאר בעיקרו כפי שהוא במרבית העולם. מה שמעיד על חוסן אדיר המשרת צרכים חזקים יותר מאשר הרלוונטיות.

מה התשובות הגדולות שאתה מביא?

 אני מצהיר על עצמי כ"לא יודע". אני אקזיסטנציאליסט מושבע ולכן תפיסת הרוח הדמוקרטית שלי היא דמוקרטיה אקזיסטנציאליסטית (ולא הדוניסטית ליברלית). לכן, אני עסוק בשאלות ולא בתשובות. שלושת השאלות העיקריות שעל האדם לעסוק בהן הן: לשם מה אני חי, איזה אדם אני רוצה להיות, באיזה עולם אני רוצה לחיות. אותי פחות מעניינת התשובה אותה ייתן כל אחד לעצמו. אותי מעניינת בעיקר נטישת השאלות הללו אשר מהוות בסיס לכל מעשה ובוודאי למעשה החינוכי. חוסר הדהודן בשיח הציבורי מדיר שינה מעיניי. בנוסף אין לי ספק שתהליך הלמידה וההתפתחות חייב לכלול התפתחות נפשית ורוחנית אחרת בן האדם לכל היותר נהיה משוכלל יותר באמצעים ופחות בדחפים וזה מסוכן. זו הסיבה שאני מתייחס לחיים כאל ניסוי קיומי נצחי בו שומה על כל אחד פשוט לשאול: מה אני מנסה, לכמה זמן, ואיך אדע אם הצלחתי.

למה אין לך משרד?

אני מנסה עד כמה שניתן לחיות את הדברים שאני אומר. לכן הרבה פעמים אני מצהיר בקול את הנחות הייסוד שלי כך שלא תהיה לי ברירה אלא לפעול לפיהן. אם אני מאמין שלמידה נעשית בכל מקום ובכל שעה, ושהקבוע היחידי בקיום הוא ההשתנות. הניהול אף הוא למידה ואיני זקוק למקום קבוע אלא לפתח את עצמי כך שמצבי הקיומי יכיל שינויים. שהעוגן של הספינה-שאני יתחלף ביכולת שלי לגלוש על כל גל. כשכן היה לי משרד, מבחינתי הוא היה צריך להיות כיתה לדוגמה, מקום שילדים חפצים לנהור אליו. אם הייתי נאלץ לתת עונש אחד העונשים היה: למנוע מילד את הזכות לבקר במשרדי לשבוע. משרד של מנהל לא צריך בעיקרו להיות מקום של סמכות ובירוקרטיה, תחומים אשר משניים ומשרתים למידה. כתבתי על כך בספר איכה

"שוו בנפשכם שאתם נכנסים למפעל שעוסק בייצור אופניים. סביר להניח שכאשר תכנסו לחדר המנהל תראו על הקירות סביב את הדגם הראשון שהמציאו שם, סקיצות של הדגמים שעובדים עליהם כעת ו”טיזרים” של חלומות – האופניים העתידיים: בעלי מנוע, אוטונומיים, אולי עם כנפיים. אני חושב שכך צריך להיראות גם משרדו של מנהל שעיקר עבודתו חינוך. קירות משרדו והמדפים צריכים להיות עמוסים ספרים מרתקים, נוכחות ברורה של התיאוריות הבסיסיות מהן הוא יונק, האתגרים עימם הוא מתמודד כעת והחלומות אותם הוא רוצה לפתח. משרד המנהל אינו צריך להיות מקום שמשדר משמעת, עמוס בהרבה ניירת וטפסים מורכבים, אלא מקום שמראה חגיגה שקשורה לעיקר העשייה במקום – חינוך! רצוי שילדים יסתובבו שם חופשי ושיהיה להם מסקרן ומעניין לראות מה מתחדש שם. בבית הספר החדש המיוחד שבונים לנו, בכוונה, בכלל לא יהיה לי משרד…"

(איכה עמוד 203)

מה תרצה לומר לסיכום?

רק להבהיר שמדובר בשינוי פרדיגמה שמתרחש במרחבים שונים ולא רק בחינוך. בכלכלה ניתן לראות זאת בצורת החשיבה של "היזמים החדשים" וכדומה. לא עוד עבודה ממנה תצא לפנסיה טובה אלא עבודה שלא תרצה לצאת ממנה לפנסיה. שינוי פרדיגמה הוא דבר מפחיד עד מוות (חרדה קיומית ממש)  שכן עליך לעזוב מקום מוכר, להיות לפרק זמן לא ידוע במרחב זר וכאוטי, ומה שמחזיק אותך זו האמונה בכך שיש יבשת באופק. רק מי שמורגל להיות במרחבים הללו יכול להיות תלמיד נצחי, כזה שמגלה יבשות חדשות לעצמו ולאחרים. מסעות שכאלה הם לעיתים נטולי הגיון הישרדותי ממש כמו לומר לאדם התלוי על פי תהום ואוחז בענף, שעליו לעזוב. הוא לעולם לא יוכל לעוף באמת (או לגלות שאין כלל תהום) אם לא יעז להרפות את אחיזתו. הבעיה הקשה היא שמגיל צעיר מרגילים אותנו לאחוז בכל דבר מתוך חרדה, ולשאול רק שאלות שיש להן תשובות שכן הלא ידוע הוא מרחב לא בטוח בעוד שהלא ידוע הוא סיבת קיומנו ימצא כל אחד את תשובותיו אותן ידייק מעת לעת.

אריק מנדלבאום, יליד 1972 בן ניר-עציון גר כיום במצפה גיתה נשוי באהבה לגלי ואבא לרותם נתנאל ושילת, משפחתו מהווה גם משפחת אומנה. בוגר ישיבת "יבנה" חיפה, מגדיר את עצמו כ- דתל"ס מ"ת (דתי לסירוגין מאמין תמידי) מנהל חיים שנחשבים חילוניים מבחינת "בן-אדם למקום" וחיים חרדיים מבחינת "בן-אדם לחברו". גנן צמחים, קבלן גינון עד 50 דונם, ממקימי תחום הגינון הטיפולי בישראל בסוף שנות ה-90.

שימש כשליח עליה ושליח "הבונים דרור" בברזיל בשנים 2,000-2,001 ובחזרתו ארצה הוביל בבית אקשטיין את שיקומם בקהילה של אנשים עם מחלות נפ

ש שהיו מאושפזים שנים רבות. לימים הקים בבית אקשטיין את בית ספר "נתיבים", בית ספר לחינוך מיוחד לילדים בגילאי 6-21 על הרצף הנפשי וההתנהגותי שם הוציא לאור בעזרת יובל אקשטיין את ספרו הראשון, פואמה פדגוגית ששמה: "בנתיבים מקבילים".

בוגר מחזור כב' במכון מנדל ומאז תשע"ו מייסד בית חינוך משעולים בעתלית מתוך חזון שחפץ לשנות את החינוך הציבורי בישראל. בית ספר ציבורי למאות תלמידים ללא קירות בלמידה רב גילית מבוססת חקר עם תכנית למידה אישית לכל תלמיד ואיש צוות.

מחברם של 7 ספרים העוסקים בחינוך הגות ושירה, שני ספריו האחרונים יצאו בשיתוף המכון לחינוך דמוקרטי. מפתח כלים שונים בחינם לטובת השטח כך שאנשי חינוך יוכלו לעשות את השינוי המיוחל. מסתובב באהבה ובהתנדבות ברחבי כל הארץ בחדרי מורים ובהרצאות כדי לסייע לחינוך הציבורי להיות טוב יותר.

לאורך השנה בחופשות יוצא למסעות למידה והתפתחות ברחבי העולם ומזמין אנשים להצטרף אליו. כל מה שאריק כותב ומפרסם הוא ללא מטרות רווח, ללא זכויות, לטובת הכלל.

קישור לכלל הספרים לקריאה והורדה חופשית:

https://www.calameo.com/accounts/5476636

 

סגירת תפריט