בית ספר סגול

מאמר-לבית-ספכר-סגול
פרופ׳ נח הררי טוען שיש שני דברים להם יזדקקו התלמידים בוודאות בעתיד: עמידות נפשית וכישורים חברתיים-רגשיים. הבעיה היא, ממשיך פרופ' הררי, שאף אחד עדיין לא הצליח לפצח איך ללמד את זה בקנה מידה רחב. הרעיון של בית ספר סגול מנסה להתמודד עם אתגר זה. כיצד להטמיע עקרונות של פדגוגיה מתבוננת, מיינדפולנס והתפתחות המוח בכל קהילת בית הספר?

שני כישורים להם התלמידים יזדקקו בודאות גם בעתיד

פרופ' יובל נח הררי, היסטוריון ופילוסוף מהאונ' העברית שכתב את רבי המכר הבינלאומיים "קיצור תולדות האנושות" ו"ההיסטוריה של המחר", טוען בספרו החדש ״21 מחשבות על המאה ה-21״ שאין לנו דרך לחזות מה צריך ללמד על מנת להכשיר את התלמידים של היום למציאות של עוד 10-20 שנה. כאשר שאלו אותו בכנס של הפורום הכלכלי בדאבוס, שבו מתכנסים כל מנהיגי העולם לדבר על עתיד האנושות, מה צריך ללמד בבתי ספר?  תשובתו הייתה, שהדברים להם יזדקקו התלמידים בוודאות, הם עמידות נפשית וכישורים חברתיים-רגשיים. הבעיה היא, המשיך פרופ' הררי, שאף אחד עדיין לא הצליח לפצח איך ללמד את זה בקנה מידה רחב. סרטון: נוח הררי מדבר על כישורי עתיד.

 

 

כיצד לייצר שינוי בר קיימא בבית הספר?

בבעיה הזו בדיוק אנחנו במכון מודע למיינדפולנס מדע וחברה, הזרועהיישומית – חברתית של מרכז סגול למוח ותודעה, עוסקים. בשנים האחרונות אנו משלבים את הידע העצום שהצטבר בחקר המוח עם תפיסות מהגל השלישי של הפסיכולוגיה ותרגולים מנטליים כגון מיינדפולנס, ומציעים לבתי ספר לעבור תהליך עמוק, רחב ומשמעותי של שינוי בכיוונים הללו.

בתחילת הדרך האמנו שצריך לעבוד ישירות עם התלמידים, ולהקנות להם מיומנויות של מיינדפולנס ומיומנויות רגשיות-חברתיות. אבל במהרה הבנו, כמו אחרים שעוסקים בתחום ברחבי העולם, שכדי לייצר שינוי בר קיימא בבית הספר צריך לעבוד עם צוות בית הספר. לכן, פיתחנו השתלמות מיוחדת למורים של 30 שעות שנקראת "מבוא למיינדפולנס וחקר מוח". במסגרת השתלמות זו לומדים המורים ידע תיאורטי רלבנטי מתחום חקר המוח ובמקביל, הם לומדים טכניקות שונות של אימון מוחי, בעיקר במסגרת תרגול מיינדפולנס (מודעות קשובה).

מהו מיינדפולנס?

מיינדפולנס מוגדר כתשומת לב המופנית באופן שיטת יולא ביקורתי לחוויות השונות המתרחשות בזמן. אמת, תוך מתן דגש על חושים, תחושות גוף, מחשבות ורגשות.

אפשר לפתח מיינדפולנס על ידי אימון, והמחקר מעיד על שיפורים שונים ברמת המוח והקוגניציה כתוצאה מהאימון.

למשל, מחקרים מראים כי האימון מוביל לשיפור ביכולות קשב וריכוז וכן ויסות וניהול עצמי. הוא נמצא גם כמגביר אמפתיה, חשיבה יצירתית ומודעות עצמית.גילינו שכאשר מלמדים מורים על האופן בו המוח שלהם ושל תלמידיהם עובד, זה מאפשר להם לעשות עבודה פנימית משמעותית יותר, ולתת מענה איכותי ומדויק לבעיות המתעוררות בבית הספר. הידע מחקר המוח רלוונטי לכל שדה הפעולה של המורה, החל מדרך פעולת הקשב במוח, דרך האופן שבו נוצר זיכרון ועד וויסות רגשות. כאן אפשר לקרוא עוד על ההשתלמות וכאן אפשר לראות מורים מספרים על החוויות שלהם מההשתלמות.

בית הספר הסגול מטפח פדגוגיה מתבוננת

המשובים שקיבלנו ממורים על ההשתלמות היו טובים, וחלק מהמורים אף דיווחו על שינוי דרמטי בחייהם האישיים והמקצועיים. למרות זאת, ראינו, שכאשר נגמרת ההשתלמות, לא נוצר שינוי מהותי ברמת בית הספר מפני שמאוד קשה לתחזק תובנות ושינויים בהרגלים אם הסביבה לא תומכת בכך. הבנו שצריך תהליך ארוך, רחב ומעמיק יותר על מנת לאפשר לבית הספר לעבור שינוי משמעותי ולפתח עצמאות – לא רק לשמר את ידע והתרגול, אלא גם להמשיך לפתח אותו ולהתפתח איתו. לכן, השנה יצאנו בתוכנית חדשנית ותקדימית הנקראת "בית ספר סגול". זוהי תוכנית תלת שנתית בגישת "בית הספר השלם" (The whole school approach). התוכנית מתבססת על התפיסה החינוכית כי בית הספר אינו רק מרחב לרכישת ידע, אלא גם, ואולי בעיקר, מרחב בטוח לצמיחה והתפתחות אישית, חברתית וקהילתית של כל הבאים בשעריו – תלמידים, צוות חינוכי והורים. במסגרת התכנית, אנשי חינוך מהשטח, מומחי חינוך ומיינדפולנס וחוקרי מוח משלבים כוחות בפיתוח והטמעה של כלים פדגוגיים – יישומיים. בית הספר מטפח "פדגוגיה מתבוננת" (קונטמפלטיבית) שהיא תפיסה פדגוגית העוסקת באופן בו תלמידים ומורים חווים את העולם החיצוני והפנימי (להרחבה – מאמר מרתק של ד"ר אורן ארגז), במקביל, ובמהלך רכישת ידע אותו הם לומדים במסגרת ההוראה המסורתית. חשוב לציין כי זו פדגוגיה המשלימה את ההוראה המסורתית ולא נועדה להחליף אותה.

הכלים אותם רוכשים המורים במהלך תוכנית בית ספר סגול יובילו להתמודדות טובה עם אתגרים, לחצים וקשת רחבה של מצבים רגשיים וחברתיים. התהליך יוביל לפיתוח יכולות הכלה ורגיעה, ליצירת אקלים מיטבי, להקניית ידע משמעותי לחיים לכל תלמיד ותלמידה, לעידוד סבלנות וסובלנות, לקבלת האחר, טוב לב, אמפתיה וחמלה וכן למודעות עצמית וסביבתית. כאן אפשר לקרוא על רכיבי התוכנית ועל החזון שלה.

השנה, לצד 20 השתלמויות "מבוא למיינדפולנס וחקר מוח" ברחבי הארץ, החלו 4 בתי ספר את התכנית "בית ספר סגול" – תיכון "אורט גוטמן" בנתניה, בית ספר יסודי ממלכתי "אהבת ציון" בתל אביב, בית ספר לחינוך מיוחד "התומר" ו"התיכון לאומנויות" בירושלים. 

אנחנו מאמינים, כי הטמעת התפיסה של בית ספר סגול עשויה ליצור מיקוד חדש ועדכני בתוך מערכת החינוך, וכך לתרום ליצירת דור של ילדים ומתבגרים מודעים, יציבים, ערכיים ומותאמים יותר למציאות הלא צפויה ולשינויים ההולכים ומתגברים בה.

בסרטון: מורים מספרים על התכנית.

חלום סגול – בוקר שגרתי בחיה של תלמידה בבית הספר סגול/ עמוס אבישר

בבקרים האחרונים עלמה שמה לב שהיא מצליחה לשים לב לרגע הקטן הזה שמגיע שניה לפני כשהיא מתעוררת לגמרי. בהתחלה היא שמה לב לגוף שלה מתחת לשמיכה, ואז היא שומעת את הצלילים של הבית, ואז היא לב איך מגיעות המחשבות הראשונות של הבוקר. אם אלה מחשבות נעימות היא נשארת איתן עוד קצת במיטה.

זה לא היה אחד מהבקרים האלה. הבוקר, המחשבה הראשונה שקפצה לה לראש הייתה הבוחן בהיסטוריה שיתקיים היום בבית הספר. למרות שהמורה אמרה שזה רק בשביל שכל אחד ידע מה הוא יודע, ובמה הוא עוד צריך להשתפר, עלמה עדיין הרגישה את הלחץ לקראת הבוחן הזה. היא שמה לב שהלב שלה דופק מהר יותר, לסחרחורת קלה בראש וכיווץ בכתפיים רק מלחשוב על הבוחן הזה. היא גם הרגישה שלא בא לה ללכת לבית ספר ויש לה מחשבות כמו "אני שונאת היסטוריה" או "למה בכלל צריך לדעת את?". כל זה קרה עוד לפני שהיא פקחה את העיניים.

פתאום היא נזכרה, שבשיעורי היסטוריה המורה פותחת כל שיעור בכמה דקות של תרגול קשיבות. בהתחלה עלמה לא הבינה מה זה עוזר לדעת לשים לב לנשימה או לתחושות בגוף, אבל אז המורה הסבירה להם שהמוח הוא כמו שריר ואפשר לאמן אותו כדי להרגיש טוב יותר ולהיות מרוכזים במה שחשוב. מאז היא החליטה שהיא תאמן את המוח שלה כל בוקר לפני תפקח את העיניים. הבוקר היא כמעט שכחה לעשות את זה מרוב לחץ.

"וואוו! כל כך הרבה מחשבות הבוחן הזה עושה לי! מעניין אם אוכל עדיין לאמן את המוח שלי למרות זאת…" חשבה לעצמה עלמה. אולי זה ששמתי לב למחשבות האלה, זה דווקא אומר שאני כן יכולה לתרגל עכשיו? היא הסתובבת על הגב, הניחה יד אחת על בטן ויד אחת על החזה כמו שהיא עושה כל בוקר וכמו שהם עושים בשעורי היסטוריה. הידיים עולות ויורדות כמו גל עם כל שאיפה ונשיפה… עלמה שמה לב לתנועה של הידיים, של הבטן, שאיפה נשיפה… היא דמיינה את עצמה יושבת בכיתה, כולם מסביבה מרכינים ראש על הבוחן, אור חזק של ניאון "אין לי מושג מה לכתוב כאן!". היא הרגישה את הכתפיים והראש מסתחרר. רגע! אני עדיין במיטה והתכוונתי לשים לב לנשימה. עלמה החזירה את תשומת הלב לנשימה ונזכרה במשפט שהמורה אמרה ונשאר אצלה – "כל רגע הוא הזדמנות להתחיל מחדש". היא החזירה את תשומת הלב לגוף ואחרי כמה רגעים זה קרה שוב.

בדרכה למקלחת עלמה שמה לב איך הסחרחורת מתגברת והפעם נוסף לה גם כאב בטן. היא כבר מכירה את זה, כל פעם שמשהו מלחיץ אותה, זה מתחיל בסחרחורת וממשיך בכאבי בטן. בכניסה למקלחת ניצב שלט קטן שהיא קבלה מהמורה לאנגלית "We are not human doing. We are human being". בשיעור הזה המורה הסבירה להם שהכוונה היא לא למה שאנחנו עושים עם הגוף אלא לתנועה של הנפש. האם הנפש עסוקה או טרודה במשהו, או שהיא נוכחת ושמה לב למה שקורה? בשיעור הזה הם היו צריכים לבחור משהו אחד שהם עושים באופן יום יומי ופשוט להיות איתו. זאת הסיבה שהיא החליטה לשים את השלט הזה במקלחת. המים הזורמים, הריח של הסבון, איך ארגיש אם אכשל במבחן… עלמה תפסה את המחשבה הזו לפני שהיא הפכה להיות כאב בטן, הטקס של הניגוב, כנראה לזה התכוון המורה לחינוך גופני כשהוא אמר שהכי נוח למוח לעבוד בדפוסים. "חבל שהדפוסים האלה גם פועלים על המחשבות שלי. אני מתחרפנת מהבוחן הטיפשי הזה! מזל שהיו לי כמה רגעי חסד בתרגול הבוקר ובמקלחת. עלמה הרגישה קצת יותר טוב. נקודות היציבות הקטנות האלה היו מאד משמעותיות בשבילה.

"תגידי את נורמלית!!! כמה זמן את עושה מקלחת?!?!?? בגללך אני הולך לאחר לעבודה!" אבא של עלמה צעק עליה עוד לפני שעלמה הספיקה להגיע לחדר להתלבש. זה היה מאד חריג. בדרך כלל הבקרים בבית זורמים על מי מנוחות ודווקא הבוקר אבא של עלמה החליט לצאת עליה. "יאללה שילך לחפש ת'חברים שלו! מי הוא בכלל שיצעק עלי??!!?? בדיוק מה שאני צריכה עכשיו על הראש שלי…" חשבה עלמה ושמה לב שהמחשבות האלה כמעט הפכו למילים. הסחרחורת נעלמה, כבר לא היו כאבי בטן. עכשיו הגיע החום באוזניים והנשימה המהירה והשטחית. זה הכעס. עלמה כבר יודעת לזהות אותו. נועה, המורה שלה להיסטוריה, קוראת למצבים האלה "אורחים". היא כבר יודעת שכשמגיע אורח היא צריכה לעצור ולשים לב ללב שלה. היא ניסתה הרבה דברים וגלתה שזה מה הכי עוזר לה. לפעמים היא ממש שמה יד אחת על הלב להרגיש את הדופק. ככה היא יכולה "להישאר בעלת הבית ולא לתת לאורח להשתלט עליה" כמו שנועה אומרת. היא ראתה כמה פעמים את נועה עושה את זה. היא ממש הייתה יכול לזהות מתי נועה מעבירה לרגע את תשומת הלב ללב שלה ועוצרת כשאליעד, הילד המופרע של הכיתה, היה מעצבן אותה בכוונה.

כפות רגליה היחפות חשו לפתע את הרצפה הקרה של החדר. צעד אחורה. הרבה יותר נעים על השטיח החדש שאבא קנה לה. הוא תמיד כל כך לארג' איתה. לפעמים עלמה צריכה להגיד לו שמספיק לה גם דברים יותר פשוטים, אבל הוא תמיד אומרת שהוא עובד קשה בשביל לתת לילדים שלו את הטוב ביותר. עכשיו פתאום עלמה נזכרה מאיפה הגיעה הצעקה המוזרה שלו. בשיעור קשיבות האחרון הם קבלו משימה הביתה – הם צריכים להנחות פעילות לכל המשפחה. כל אחד מבני המשפחה צריך להגיד קוץ ופרח – קוץ מסמל משהו נעים שקרה לו היום, ופרח משהו לא נעים. אתמול אבא אמר שהקוץ שלו היה מייל שבו היה כתוב שמחר בבוקר יש לו פגישה עם הבוסית והוא לא יודע מה יהיה שם…

עלמה לא ענתה. רק התלבשה מהר. אבא כבר חיכה לה במכונית מתופף בעצבנות על ההגה. מצד אחד, היא ראתה את העצבנות של אבא, ואפילו חשה חמלה בשבילו כי ידעה מאיפה היא מגיעה, אבל מצד השני ההתנהגות שלו עצבנה אותה וממש פגעה בה. היא הבינה שכל מילה שלה עכשיו תגרום לפיצוץ אז היא פשוט שתקה. האוויר היה כל כך לחוץ בתוך המכונית הקטנה שהיה אפשר לחתוך אותו בסכין. עלמה דמיינה בועת מחשבה כמו בקומיקס מעל הראש של אבא שלה: "בטח, הבוסית הולכת לפטר אותי…" וגם מעל הראש שלה: "בטח אני אשכח את התשובות בבוחן…" וחשבה לעצמה, אולי הבוסית דווקא רוצה להחמיא לו על העבודה הטובה שהוא עושה? מאיפה לו לדעת מה הולך להיות שם? רגע! אז גם מאיפה לי? לא יודעת מאיפה זה הגיע אבל פתאום חיוך קטן נבע מתוך שפתיה. "יום טוב אבוש" אמרה עלמה ונתנה לאבא נשיקה כשיצאה מהאוטו ופסעה לכיוון בית הספר. היא הייתה מאד גאה בעצמה שנשארה בעלת הבית.

הנשיקה הקטנה הזו בקעה את בועת הלחץ של יונתן, אבא של עלמה. פתאום הוא שם לב שהוא כבר ליד בית הספר של עלמה, ושהוא כמעט לא יודע איך הגיע לשם. זה כאילו המכונית נסעה לבד. רק עכשיו הוא שם לב כמה הראש שלו היה טרוד בשיחה הקרובה עם הבוסית. הוא הביט בעלמה מתרחקת מהרכב לכיוון בית הספר. מעל שער בית הספר התנוסס שלט תזכורת: "ככה זה עכשיו". "מאיפה זה מוכר לי?" חשב יונתן. אהה! זה הקורס הזה שאני לוקח כאן בימי שני בערב. המנחה לימד אותנו על הגישה הזו "קבלה רדיקלית של הדברים כפי שהם". יונתן נזכר שבתחילת הקורס הוא לא הבין מה המנחה הזה רוצה ממנו אבל אחרי ההסבר על מערכות עצבים האוטונומיות בגוף זה הסתדר לו. "כנראה שעכשיו המערכת הסימפטטית שלי פועלת בטירוף, כל הקשב שלי מופנה ללחץ ולכן בכלל לא שמתי לב לדרך" חשב לעצמו. אלה בדיוק המצבים שבו המנחה הציע לנו לתרגל מרחב נשימה. יונתן שאל את עצמו מה שלומו כרגע. התשובה הפתיעה אותו – חרדה. הוא לא רגיל לחשוב על עצמו כאדם חרדתי. אחרי זה הוא העביר את כל תשומת הלב לנשימה. היה לו מאד קל למצוא אותה. אולי זה היה בגלל שהיא הייתה כל כך מהירה. אולי בגלל שהוא תרגל בימים האחרונים רבע שעה כל בוקר תשומת לב לנשימה. אפילו בתוך השניות הספורות שהוא הקדיש לזה הוא כבר הרגיש את הנשימה מאיטה קצת. עם ההאטה הזו הוא שאל עצמו "מה הדבר שיגרום לי להרגיש הכי טוב עכשיו?". הוא פתח את החלון וצעק לעלמה: "בהצלחה בבוחן מותק שלי!". עוד חיוך. עלמה שמרה את החיוך לעצמה. היא אפילו לא הסתובבה. היא שמה לב שיש בה עדיין כעס על אבא. פחות מאשר היה מקודם, אבל יש.

גם עלמה ראתה את השלט מעל שער בית הספר. "ככה זה עכשיו – יש בי כעס על אבא אבל גם תקווה שהשיחה עם הבוסית תעבור בשלום, פחד מהמבחן, ילדים צועקים, השמש נעימה הבוקר, הרגליים מרגישות את המדרכה השבורה…" מנתה עלמה את הרכיבים השונים של חוויית המציאות שלה באותו רגע.

  • "בוקר טוב עלמה יקירתי" אמרה לה רותי, מנהלת בית הספר שעמדה בשער כמו כל בוקר לברך את התלמידים שמגיעים.
  • "בוקר טוב" ענתה עלמה מבלי להרים את עיניה מהמדרכה השבורה.
  • "עלמה, הכל בסדר?" שאלה רותי.
  • עלמה הרימה את העיניים. "כן, למה?" שאלה.
  • "עכשיו כשאני רואה את העיניים שלך, הן מספרות לי שלא הכל בסדר… אני רואה נכון?" שאלה רותי מתוך החיוך.
  • הקמטים בזווית העיניים הטובות שלה ריככו משהו אצל עלמה והיא חשבה לעצמה "בואנה, הרותי הזאת, אי אפשר לעבוד עליה. קוראת מחשבות זאתי". עלמה שתקה והתלבטה אם כדאי לה להמציא משהו כדי שתעזוב אותה בשקט, ובסוף ענתה "כן, קצת רבתי עם אבא הבוקר וגם יש לי בוחן בהיסטוריה היום…". הקלה. עלמה שמחה שהחליטה לספר.
  • "תודה ששיתפת אותי מתוקה. ואיך את מרגישה לקראת זה?" שאלה רותי.
  • "אני מפחדת שלא אצליח בבוחן" אמרה עלמה בלי לחשוב.
  • "נשמע שזה אורח שהגיע לבקר אותך ועכשיו יש בך פחד" אמרה רותי בקול רך ומבין.
  • "כן, יש בי פחד" נזכרה עלמה בשיעורי קשיבות שבהם נועה המורה אמרה שאנחנו מתרגלים לעבור מ"אני מפחד" ל"יש בי פחד".
  • "איזה מן תחושות הוא מביא איתו?"
  • עלמה עצרה לרגע ושמה לב לגוף. הסחרחורת והכיווץ בכתפיים מהבוקר עדיין היו שם. "יש לי סחרחורת וכיווץ בכתפיים".
  • "נהדר!" אמרה רותי. בהתחלה עלמה לא הבינה למה כל המורים בבית ספר שמחים על כך שילדים מספרים להם על התחושות הגופניות שלהם כשהם חווים קושי. זה אפילו עיצבן אותה. אבל אחרי כמה זמן היא הבינה שהם לא שמחים לעיד אלא שהם שמחים על כך שהילדים מצליחים לשים לב לביטוי של הקושי בגוף. בהתחלה זה באמת היה קשה. היום זה כבר ממש קל לה לשים לזה לב. "ואיך הוא נשמע בתוך הראש, האורח הזה?" רותי המשיכה.
  • "הוא אומר 'יו! אני לא יודעת כלום!!! בטח אשכח הכל מרוב לחץ!'".
  • "וזה נכון? את באמת לא יודעת כלום?"
  • "לא כל כך. אני דווקא מאד אוהבת שיעורי היסטוריה… אבל אני מפחדת לשכוח הכל בגלל הלחץ כשיתחיל הבוחן."
  • "זה קרה לך פעם שלא הצלחת בבוחן בגלל הלחץ?"
  • "כן, ידעתי הכל לפני הבוחן, אבל בזמן הבוחן הקול הזה בראש היה כל כך חזק שלא יכולתי לשמוע את עצמי חושבת על החומר. אפילו ניסיתי לשם לב לנשימה, כמו שלמדנו, וזה רק הלחיץ אותי עוד יותר כי הנשימה שלי הייתה קטנה כזאת, הרגשתי שאני נחנקת". עלמה התחילה להרגיש את אותה תחושת מחנק מגיעה אליה שוב כשהיא נזכרת.
  • "אני מבינה חמודה שלי" רותי לטפה את הפוני של עלמה. המגע שלה היה רך ונעים. עלמה הרגישה את תשומת הלב מופנית למגע של רותי ואת הנשימה חוזרת לעצמה. "תזכרי מה למדנו על המוח – יש לנו גם את 'אדון גלאי' שכל הזמן מחפש להתעסק במשהו חדש וגם את 'אדון המיקוד' שיודע להיות עם אותו דבר לאורך זמן. שניהם שם כל הזמן. גם אם אדון גלאי תופס את תשומת הלב, אדון מיקוד מחכה בסבלנות לתורו. הוא תמיד שם זמין לך. אני מזמינה אותך הפעם לנסות משהו חדש – במקום להפנות את תשומת הלב לנשימה, מקדי אותה בכפות הרגליים. בכל פעם שהקוף בראש גונב לך את פנס הקשב ומפנה אותו לאורח של הפחד, שימי לב לתחושות בכפות הרגליים לכמה רגעים, זה המקום הכי רחוק מהראש בגוף. ואז תגידי לו 'שלום אורח יקר, אני עסוקה עכשיו ואתה סתם מקשקש קשקושים' זאת דרך נפלאה לחזור מאדון גלאי לאדון מיקוד" רותי צחקקה "את יכולה להתחיל לשים לב לכפות הרגליים כבר בתרגול הבוקר ובזמן ההליכה לכיתה".

עלמה חייכה לעצמה ואפילו הייתה קצת סקרנית לנסות את מה שרותי הציעה לה. הסקרנות לא החזיקה הרבה זמן מעמד. כל צעד על השביל בין שער בית הספר לאודיטוריום קירב אותה לבוחן הזה. היא שמה לב שבכל פעם שעולה חשש מהבוחן, היא גם נזכרת בריב עם אבא מהבוקר. ככה זה עם אורחים – חבר מביא חבר.

מזל שהיה לעלמה הרגל נחמד. תמיד בדרך מהשער לבית הספר הייתה נעמדת רגע ליד גינת הירק. בערוגה של הכיתה שלה ראתה את הצנונית שהיא שתלה. עוד שני עלים חדשים! במרכז הגינה שלט לבן בכיתוב סגול: "כל רגע הוא הזדמנות להתחיל מחדש". "אף פעם לא ממש הבנתי את השלט הזה" – הלוואי והייתי יכולה להתחיל את הבוקר הזה מחדש.

כל התלמידים והמורים התכנסו באודיטוריום של בית הספר. רותי המנהלת הגיעה למרכז האודיטוריום ובידה פעמון קטן. פעם, עלמה נזכרה, כשהם רק התחילו עם זה, היא הייתה צריכה לצלצל כמה פעמים וגם לבקש שקט מכולם ואפילו מכמה תלמידים באופן פרטי, אבל היום מספיק שהיא נעמדת עם הפעמון ביד מול כולם, וכבר כולם משתתקים ומחכים לצלצול הפעמון הנעים. צליל הפעמון הדהד בין קירות האולם הגדול. מלבדו אפשר היה לשמוע רק את הציוץ הציפורים בחוץ.

"בוקר טוב, חברים" פתחה רותי "מכירים את זה שפותחים כמה חלונות במחשב ואז המחשב נתקע? הרבה פעמים זה שקורה גם אצלנו בראש. כל כך הרבה דברים מעסיקים אותנו או שיש דבר או שניים שעושה לנו רעש בראש כמו 100 דברים, שראש שלנו כאילו נתקע. מה עושים כשהמחשב נתקע? עושים restartנכון? זה גם מה שנעשה עכשיו. כשמעבירים את תשומת הלב לגוף זה מאפשר לנו כאילו לאתחל את עצמינו." גם הבוקר הזה כמו הרבה בקרים לפניו, למרות שהיו שם עשרות ילדים, עלמה הרגישה שרותי המנהלת מדברת ממש אליה, על החוויה שלה. מעניין איך זה יכול להיות? אולי אני לא לבד עם החוויות האלה? בכל מקרה, עכשיו השלט מהגינה הרבה יותר ברור.

רותי הנחתה תרגול בוקר קצר, ובכל פעם שאמרה לשים לב לנשימה, עלמה העבירה את תשומת הלב לכפות הרגליים כפי שרותי אמרה לה בשיחתם הקצרה בשער בית הספר. גם בדרכה מהאודיטוריום לכיתה עלמה המשיכה לשים לב לרגליים. כל צעד. התחושות ברגל אחת כשהיא מתרוממת מהרצפה וברגל השנייה כאשר היא מתגלגלת על הרצפה. עלמה הרגישה את השקט שזה עושה, את הrestartעליו דיברה רותי, וקיוותה לשמור עליו עד הכיתה, עד הבוחן.

הבוחן התחיל. איך שעלמה הפכה את הטופס, פתאום אין רגליים, אין נשימות, רק שחור בעיניים. הרעש בתוך הראש שלה היה כל כך חזק שהיא בקושי הצליחה לקרוא. עלמה הרגישה קטנה וטיפשה עוד לפני שקראה את השאלה הראשונה. היא תפסה את ראשה בין ידיה ונשענה על השולחן. נועה, המורה, נגשה אליה.

  • "מה קורה עלמה חמודה שלי?".
  • "אני לא יודעת כלום!"
  • "איך את יודעת?"
  • "מה?"
  • "שאת לא יודעת כלום?"
  • "אני אפילו לא מצליחה בכלל לקרוא את השאלה!"
  • נועה חייכה חיוך מנחם "נו, אז את לא יודעת אם את יודעת או לא יודעת… לי זה נשמע שאני לא מדברת עם עלמה עכשיו, אלא עם האורח השתלט עליה. יש לי רעיון. אולי תלכי לחדר הסגול. תני לאורח קצת להירגע ואולי עלמה שיודעת ואוהבת היסטוריה תחזור. כשתחזרי אני אתן לך כמה זמן שתרצי לענות על הבוחן. אל תדאגי, מאז שהורדנו את הצלצולים בבית ספר אני יכולה לשחק קצת הם זמני השיעורים. מה את אומרת?"

עלמה הנהנה. היא אהבה להיות בחדר הסגול. זה יכול להיות בדיוק מה שהיא צריכה.

בתוך החדר היו פופים ושטיח כייפי. עלמה נגשה ל"עמדת הרגש":

  1. שלב ראשון – מה שלומי עכשיו? עלמה בחרה מבין הכרטיסיות חייכן עצבני ולחוץ.
  2. שלב שני – באיזה עוצמה אני מרגישה את זה? עלמה בחרה עוצמה 8 מתוך 10.
  3. של שלישי – מה אני יכולה לעשות כדי להקל על עצמי? עלמה בחרה מתוך הכרטיסיות "לנוח קצת על הפופים ולהביא את תשומת הלב לרגליים".

עלמה התיישבה על אחד הפופים מול פוסטר צבעוני עם איור של המוח. "גברת האונה הקדם מצחית מרגיעה את גברת אמיגדלה שאחראית על הלחץ והחרדה במוח" היה כתוב על החץ הכחול שנמתח מהחלק הקדמי של הציור של המוח עד למרכזו. "זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו!". עלמה התרכזה בחלק של הראש שנמצא מאחורי המצח ודמיינה איך היא מרגיעה את האמיגדלה. אחרי זה היה לה קל יותר להביא תשומת הלב שלה לכפות הרגליים.

עלמה הרגישה איך היא חוזרת לעצמה. איך הנשימה הופכת פחות מהירה והגוף מתרכך ונוזל לתוך הפופ. בחלון השלט מהגינה שוב מזכיר לה "כל רגע הוא הזדמנות להתחיל מחדש". הפעם היא נחושה להגיע לכיתה מחדש. מה שהיא תדע, תדע ומה שלא, לא. היא תעשה את מה שהיא יכולה. ביציאה מהחדר שלט נוסף מתוך שיעור אנגלית "The present is the present".

עלמה התיישבה מול הבוחן. הקולות לא נפסקו אבל לא היו רועשים כמו מקודם. השאלה הראשונה דווקא הייתה קלה. עלמה לא הבינה מה לא היה ברור בפעם הקודמת… "אורחים יקרים, עכשיו אני תורי להיות בעלת הבית!". עלמה כתבה וכתבה. עם כל מילה האורחים התכווצו עד שנעלמו לחלוטין. 

 

סגירת תפריט