הזמן וגם החינוך הם געגוע למה שמעבר לאופק | הרב ד״ר בני פרל

הרב פרל
אנשי חינוך שבחרו בחינוך כדי לגעת במה שמעבר לקיום העצמי, הם אנשי החינוך היעילים יותר. כי אותם אלו שחינכתי והטבעתי בהם חותם כל שהוא, ימשיכו להיות כאן גם לאחר שאני עצמי לא אהיה, ואת החותם הזה או איזה רושם, אולי ניואנס קטן שלו, הם יעבירו הלאה לדור שאחריהם ומתוך כך אותו הדור ישפיע הלאה והלאה.

אנשי חינוך שבחרו בחינוך כדי לגעת במה שמעבר לקיום העצמי, הם אנשי החינוך היעילים יותר. כי אותם אלו שחינכתי והטבעתי בהם חותם כל שהוא, ימשיכו להיות כאן גם לאחר שאני עצמי לא אהיה, ואת החותם הזה או איזה רושם, אולי ניואנס קטן שלו, הם יעבירו הלאה לדור שאחריהם ומתוך כך אותו הדור ישפיע הלאה והלאה.

פעמיים בחרתי בחינוך. בפעם הראשונה היה זה בתום השירות הצבאי, לאחר שעזבתי את אדמת לבנון, שם נפגשתי עם המוות. לא שזה היה זר לי, הכרתי קרובים ובני משפחה שעזבו את העולם כדרך כל אדם. אבל שם המוות היה אינטימי יותר, כאשר אתה נושא את חברך מהפלוגה באלונקה אל הר הזיתים, באים אליך החיים ותובעים תביעה נחרצת. נעניתי לתביעה זו. הבטחתי לחיים שאעשה דבר מה שישאר גם לאחריהם.

ובפעם השניה בחרתי בחינוך כאשר כבר עבדתי כמחנך ואיש עסקים בא והציע לי להכפיל את משכורתי ולהיטיב עימי ברכב משובח ותנאים מפליגים. אותו אדם הבחין בדרך מקרה ביכולת הניהולית שלי ועסקיו שעמדו בפני צומת דרכים נזקקו ליד מכוונת. ישבתי מול הלילה בבית מדרש ישן, מסביבי ספרי קודש, זקן שמלמל תהילים ושני למדנים עייפים. לאט נקבצו ובאו כמה מתפללים לתפילת ערבית. לאחריה, בחוסר ריכוז מוחלט הלכתי לביתי וראיתי את הזקן שמלמל תהילים עומד וטוען לתוך מכשיר הטלפון שלו: "נו… אז זה מה שאתה רוצה לעשות כל החיים"

אין לי מושג ולו קלוש ביותר, למי אמר הזקן את הדברים ומה הייתה כוונתו, אבל הבנתי שמה שאני רוצה לעשות כל החיים לא כולל ניהול עסק ענק של אלומיניום לבניין.

ניהול 1

בית הספר הראשון שניהלתי היה בית ספר יסודי שנקלע לקשיים. מנהל בית הספר עזב אותו במהלך שנת הלימודים והמוסד נותר כחצי שנה ללא יד מכוונת. משרד החינוך התקשה למצוא מי שיסכים להכניס עצמו לסבך הבעיות של המקום ולכן פנה אלי. היה לי שם של אוהב סבך. הקשיים נערמו, אבל קשיים שהם הר גבוה ומאיים הם קשיים שנובעים מתוך תסכול אנושי. השותפים הטובים של בית הספר הם התלמידים, ההורים, המורים, הצוות המנהלי, משרד החינוך, הרשות המקומית וכיוצא באלו. בבית הספר הזה, אף אחד לא נתן אימון. לא בשום גורם אבל חמור יותר, אפילו לא בעצמו.

הורה שלא נותן אמון במערכת יעשה הכל כדי לחבל בה, אבל  הורה שלא נותן אמון בעצמו, יסתער על העולם כולו, גם על מי שמחוץ למערכת, התסכול יודע לעשות שמות בנשמה.

הגעתי לבית  הספר עם ניסיון ניהולי ועם ידע, אבל הבנתי שכל הידע וכל הניסיון צריכים להמתין, כעת יש לשבת עם האנשים, להתבונן, להקשיב ולשתוק קצת.

בתום תקופה קצרה, בעזרת צוות ממוקד של מורים, התגבשו היעדים. הגעתי לכלל אנשי הצוות והצעתי אותם בפניו. כמצופה, מתוך תהומות אי האמן והתסכול באה התנגדות. הקשבתי לה ואמרתי למורים, קיבלתי את כל מה שאמרתם, כל היעדים יוסרו.

ארזתי את התיק והתכוונתי ללכת.

אם כן מה יהיו היעדים? אמרו המורים.

נוכל לשבת ולדון בהם, הצעתי, לי… יש אמון בכם, זו העבודה שלכם, מכאן אתם חוצבים את מטה לחמכם.

הפגישה הזו שינתה מעט את הרוח. במשך כשלוש שנים, שיפר בית הספר את ההישגים שלו ומילא את שורותיו. למדתי כיצד ניהול הוא ניסיון בשני מובנים, במובן שבו אדם לא מפחד לנסות ובמובן שבו הוא עומד בניסיון ללא הרף.

עמידה בניסיון היא פונקציה של ההבנה היסודית: הזמן של  הפעילות שלנו כבני אדם הוא מוגבל, החינוך בא לענות על החלום לעבור את גבולות הזמן. זו הסיבה שאפר לוותר על אגו ולחתור אל עבר היעיל והראוי.

ניהול 2

תנאי הפתיחה דומים: מקום שלא מצליח לגייס תלמידים, חוסר אמון, גירעונות כספיים, ניכור בין כל מי שמעורב. אבל כאן היה גם חלום, לבנות ישיבה לאמנויות. מדובר בחלום שנוצר מחומרים טובים, מצורך, מדמיון מרעיונות תרבותיים… והיו גם כמה אנשי צוות מעולים. אבל מה עושים עם צוות שחושב שהרעיון שלך הוא רק גימיק שיווקי?

כאשר יש גורמים מתנגדים, הנכון ביותר הוא לתת קול להתנגדות הזו. קולות גלויים הם קולות מפרים, כאשר הקולות מוסתרים, נאמרים בחדרי חדרים ובלחישה, הם הופכים להיות ארס מחלחל. הצוות קצת הופתע מהלגיטימציה להתנגד, אבל התהליך החל.

התהליך עצמו דורש תיאור מפורט ומורכב. במסגרת זו אבקש להתייחס למרכיב אחד שלו ולאו דווקא למרכזי, מרכיב זה מכונה "הזירה" במושג זירה אנו מתכוונים לכל מה שמתרחש בין גבולות שאותם אנו מתווים.

זירה

מה היא בעצם הזירה? הנחת היסוד היא שבין זרים ייווצר מפגש מה שאין כן בין זהים שם קיים השכפול  ולא נוצר הדיאלוג. לכן בזירה מניחים דווקא את מה שלא אמור להסתדר (במקרה שלנו היו אלו האמונה כהוויה דתית והאמנות)

את הזירה כינינו גם "טשולנט" מדובר במאכל יהודי מסורתי שהיה נהוג דווקא אצל היהודים העניים. יהודים אלו רצו להשאיר מאכל טעים לכבוד שבת ולכן השליכו לתוך הסיר את מה שהיה בנמצא, הוסיפו תבלינים והמתינו מכניסת שבת עד שבת בצהריים, אז אכלו אותו. במשך לילה וחצי יום, המאכלים התבשלו יחדיו, הגירו מטעמם זה על זה ועברו תהליכי בישול איטיים. מטעמי הלכה, לא היה ניתן להתערב בתהליך. התוצאה לא הייתה צפויה אולם תמיד היה בה מן החידוש וההפתעה.

בזירת החינוך יצרנו את הכלל שמרגע הנחת הגורמים הזירה, צריך לעשות את מה שהכי קשה לאנשי חינוך, להפסיק את המניפולציות. בלשון עדינה קראנו לזה: הימנעות מהתערבות בתהליך.

להימנעות מהתערבות יזומה בזירה היו כמה נימוקים:

  • מילא אין לנו שליטה על תהליכים אותנטיים.
  • ההתערבות תמנע את האותנטיות.
  • ההתערבות משקפת הנחות יסוד קודמות שלנו ובכך מעוותת את האותנטיות של המפגש.
  • בהבניית הליכים יש חסימת הליכים אחרים העשויים להיווצר ולגוון את המפגש [יצירה חדשה]
  • אופן ההתערבות משקף את מה שהגורם המתערב מביא מדוגמות השולטות בחייו – משמעות ההליך מטרתה להשפיע על התוצאה וממילא לקבע מראש כל יכולת למהות אחרת הצומחת מתוך המפגש.

מה אם כן היו תפקידי הצוות החינוכי?

  • הגדרת גבולות ה"משחק". (גבולות הזירה)
  • הבאת הזרים [שונים] לתוך הזירה.
  • גבולות של כן ולא (ברמת המעשה ולא התהליך – נושא שעליו יש לדון באופן מפורט יותר)
  • מעקב אחר המתרחש.
  • התערבות שמהותה – פתיחת אופציות חדשות אך הבניית  הליך.

מובן מאליו שהקושי הרב ביותר היה האמון בתהליך, אמון שהתבטא בעיקר בחוסר ההתערבות היזומה.

גם כאן היה צורך בעבודה פנימית, עבודה שתגדיר מחדש את המחנך ואת הפוזיציה שלו. מדובר היה בהליך שבו צוות הניהול נאלץ להסיר את עצמו ולתת דרור לכוחות הפועלים.

המוסד זינק קדימה כמעט בכל הפרמטרים.

תודעה משחררת שמאפשרת למנהל להניע תהליך משוחרר מאימה

מה היה הכוח שהצליח להסיר את יצר ההתערבות החינוכית? קשה לאתר אותו, בהרבה הזדמנויות תיארתי אותו כאותה הבנה שבה המחנך רואה את עצמו כמי שעתיד לחלוף, כמי שיום אחד לא הוא יהיה אלא רק חותם כל שהוא יוותר ממנו. זו תודעה משחררת, תודעה שמאפשרת למנהל להניע תהליך משוחרר מאימה, משוחרר מהצורך להיות ללא הרף הגורם המשפיע ומתוך שחרור זה להופיע כגורם מצמיח ומפרה.

סיפור הניהול שלי הוא סיפור של מאבק מתמיד, אבל מאבק לא אלים, לא מאבק אובססיבי, אלא מאבק שבו הכוחות שפגשתי בדרך מקרה, או אלו שקראתי להם, נאספו ובאו לתת כל אחד את מה שהוא, להתנגד ולהסכים, לעבור את היום ואת החודש ואת השנה ואת הזמן והנצח. להותיר איזה רמז של ניחוח במרחבי הזמן.

זו מערכת שהיעד שלה הוא התלמיד, זה שלפנינו וזה שיהיה תלמידו של זה שלפנינו וכך הלאה.

 

סגירת תפריט