חמש תמונות במסע חינוכי שיש בו הצלחות, רגעי שפל וכישלונות | גיל חדש

גיל
חמש תמונות שמספרות קצת על התלמיד שאני, שזוכה ללמוד מתלמידים, מורים, הורים ואנשים מעוררי השראה שנקרו בדרכי, ובזכותם מתעצב וצומח.

"אני גיטרה,
הייתי פעם עץ אולי,
ובתיבת התהודה
אני זוכר את 
כל מי שניגן עלי 
ואני אומר 
תודה."

(נעמי שמר)

אני נתון במסע חינוכי שנפרס על פני תחנות רבות, וימים שמתחלפים בימים אחרים ומותירים בי זיכרונות נעימים של צחוק ילדים, חריקה של גיר על הלוח, ברקו שמאיר באור דלוח תיבה תלת ממדית בשיעור גאומטריה, ושקית סנדוויץ' שעפה ברוח ונתלית על שיח בשביל הגישה לחדר אב הבית. זהו מסע בלי נקודת התחלה ברורה, מראה נושן בלי רגע מובחן של הולדת, הוויה שהתגבשה בי ותפסה אותי קצת לא מוכן.

תמונה ראשונה באלבום המסע, ובה רגע מזוקק של כישלון ושפל

בתמונה זו אני יושב בספרייה של מוסד חינוכי שעבדתי בו כמדריך, ומשקף לאחד החניכים איך אני רואה את ההתנהגות שלו לאורך השנה. זוהי שיחה קשה, שבה אני מפוצץ בדמיוני בלוני אגו ויהירות, ובעזרת מילים חדות ומדויקות מצליח לקעקע מתוכו תכונות והתנהגויות שיש בהן דופי. כך לפחות חשבתי.

וגם אני צעיר בימים, מלא בעצמי ובתפקידי הקדוש כנביא זעם, חמוש בסימני קריאה ובאמיתות מוחלטות שהופכות את החיים לקטבים בינאריים של ראוי ופסול.

דרכינו נפרדות, ואני עובר ללמד ספרות ב"מקיף גילה" בירושלים. שם, כמו בתנועת מטוטלת, אני עובר שנה קשה מאוד שבה אני מטיל ספק ביכולת או בזכות שלי להגיד משהו למישהו. אני נכנס ללמד בכיתות ח', ואף אחד לא מכין אותי לטרפת חסרת הגבולות של ילדים בחטיבת הביניים.

"המורה, הוא זרק עלי מחק".

"קראי לי גיל ולא המורה. למה זרקת עליה מחק?"

"המורה, זה היא התחילה. היא לקחה לי את התיק."

"ח'3, מי שזרק עלי עכשיו את הנייר שירים אותו תכף ומיד".

"ככה אני לא מתכוון להמשיך בשיעור".

"אני אחכה עד שמי שזרק את הנייר ייקח אחריות ויודה".

"טוב, פתחו מחברות וכתבו שיעורי בית".

"אבל המורה, היא לקחה לי גם את המחברת".

עשר שנים חולפות מאז אותה שיחה בספרייה, ובתהליך איטי אני מוצא את נקודת האיזון בין לדעת ולשאול, בין להטיל ספק ולדרוש. באותה עת אני כבר מנהל בית ספר בכפר הנוער "נירים" לנוער בסיכון בקצה הרצף, ובכל יום שעובר מתחדדת בי ההכרה שאני חייב להתנצל בפני אותו נער שבגר והפך לאיש. חטאתי לפניו, אני אומר לעצמי, והמקום אינו מוחל על חטאים שבין אדם לחברו.

למרות ההכרה בצורך לבקש סליחה, אני דוחה את השיחה באמתלות שונות, ומרגיש שאין בי את תעצומות הנפש לחייג את המספר ולומר את המילים שעלי לומר.

בצר לי אני מספר לתלמידים בבית הספר את שאירע לפני עשור, ומבקש מהם שישאלו אותי בכל בוקר אם כבר התקשרתי לאותו נער שבגר, ואם כבר ביקשתי ממנו סליחה. "עד יום כיפור" אני מציב להם ולי את היעד, "עד יום כיפור אני חייב לבקש ממנו סליחה." וכך עובר יום ועוד יום, ובכל בוקר אני נשאל אם כבר התקשרתי, ובכל יום אני משיב את פניהם ריקם.

ערב יום כיפור, עוד כמה דקות יושבים בחצר לארוחת מפסקת. אני מחייג.

"זה גיל," אני אומר בקול רועד, "זוכר את השיחה שקיימנו בספרייה? אני רוצה להתנצל על איך שהתנהגתי".

"בטח שאני זוכר," הוא אומר ובקולו חסד שלא הייתי ראוי לו. "לפני כמה שנים ישבתי באשרם בהודו והתבקשתי לתאר רגע נורא בחיי. שם בהודו, בין נזירים מסתגפים ופרות קדושות הוד, סיפרתי על אותה שיחה בספרייה."

"פרימום נון נוקרה" הוא ביטוי לטיני שמשמעו "ראשית, אל תזיק". בחינוך, כמו גם ברפואה, פוטנציאל ההרס נוכח לא פחות מפוטנציאל הריפוי והסעד. חינוך הוא אחריות כבדה, ובכל יום עליך לבחון אם ראוי אתה להיקרא "מחנך".

תמונה שנייה, ובה תובנה חשובה על הדברים הקטנים שנשארים

לפני כמה שבועות קיבלתי טלפון מתלמיד כיתת חינוך שלי מ"מקיף גילה" בירושלים. "אנחנו מתחתנים," הוא אמר לי, "והחלטנו לצאת לסיור בעקבות דמויות משמעותיות בחיים של שנינו, ולשאול כל אחד מהם על אהבה וזוגיות".

הם יושבים אצלנו בסלון, זוג צעירים מוארים ומלאי קסם. "מה אתה זוכר מאז" אני שואל אותו קצת בחשש. "אני זוכר" הוא משיב, "שביום הראשון ללימודים הושבת אותנו במעגל, ביקשת מאתנו לכתוב את הציפיות שלנו מהשנה החדשה ואת הציפיות ממך כמחנך הכיתה. אחרי זה הכנסת את כל הציפיות ל"ציפית ציפיות" והבטחת לחזור אליהן בתום השנה. הייתה זו הפעם הראשונה בכל שנותיי כתלמיד בבית הספר שהושיבו אותי במעגל."

"אני זוכר," הוא ממשיך ועיניו זוהרות, "שבטיול השנתי לא נשארת לשבת ליד החובש בקדמת האוטובוס, אלא עברת בינינו והקדשת זמן אישי לכל אחד ואחת. אני סיפרתי לך על אהבתי לפילוסופיה, וכמה ימים אחרי זה הבאת לי את הספר "הזמנה לפילוסופיה" מאת יובל שטייניץ".

"אני זוכר ערב גיבוש שעשית בבית של  ענת, ואיך כולם הגיעו והרגישו שבכיתה שלנו קורה משהו קצת אחר. ואני זוכר את ביקור הבית שעשית אצלי, ואיך שהתעניינת בי ובדברים שאני עושה, גם בדברים שלא קשורים בכלל ללימודים."

מידי פעם אני פוגש אותם, את תלמידי כיתת החינוך הראשונה והאחרונה שלי. את מאיה בכניסה לקפה הלל, את חן במסעדה שהיא מנהלת ביד רמה, את אבי שהתקשר להגיד "חג שמח", ואת ענת שהתחתנה והזמינה אותנו לחגוג יחד איתה את שמחתה. ויש משהו בחוויה הזו של חינוך כיתה, בדברים הקטנים שעשיתי כמחנך שמבחינתי הם כמעט מובנים מאליהם, שמצליח לגעת בחיים של אנשים באופן שאין לו שיעור, ובעוצמה שלא חוויתי בשום תפקיד אחר.

תמונה שלישית באלבום, על כוחו של סיפור

כשעבדתי במכון "ברנקו וייס" הייתה לי הזכות לפגוש לא מעט אנשים מעוררי השראה שרבים מהם הולכים איתי עד היום. אחד מהם הוא אביב קינן, שסיפר לי על הימים בהם עבד בלימודייה בירושלים תחת הנהגתה של איילת איש שלום. "בלימודייה," הוא סיפר לי בעיניים בורקות, "אין ילד שלא יכול להגיע לתעודת בגרות. מגיעים לשם ילדים עם פערים עצומים בידע ובמיומנויות, ובעבודה מקצועית נכונה ושיטתית הצוות מביא את כולם להצלחה."

אביב סיפר סיפור, ואני האמנתי לו. כל כך האמנתי לו עד שבבואי לבחור את הדרך החינוכית של בית הספר בכפר הנוער "נירים", החלטתי, בלי שום ניסיון מוקדם ובלי שהתנסיתי בכך בעצמי, להציב יעד אחד ויחיד לכלל הנערים שהגיעו לכפר – בגרות עיונית מלאה עם הרחבה במקצוע מדעי.

בפגישה הראשונה שלי עם תלמידי מחזור א', אמרתי להם שבעוד חצי שנה כולם ייבחנו בבחינת הבגרות במתמטיקה (אז עוד קראו לה 35001), ושכולם יקבלו מעל 90.

התגובות של הנערים היו מרתקות. חלקם הסתכלו בי משועשעים, בטוחים שאני על כדורים או ששתיתי משהו לפני שדיברתי איתם. אחרים הסתכלו בי בעיניים חלולות, מסרבים להתפתות אחרי דברי השווא של עוד צעיר יומרני שמוכר הבטחות ללא כיסוי. והיו את אלו שצחקו והתגרו בי, ואמרו שאין סיכוי שהם יצליחו בכך, כי אפילו את כיתה ד' הם לא סיימו.

"בואו נתערב," אמרתי לאחד מהם, זה שהיה הקולני ביותר. "אם אתה מקבל ציון מתחת ל- 90, אני הולך יום שלם עם שלט גדול תלוי על הצוואר ובו כתוב – 'מנהל בית הספר מכשיל תלמידים במתמטיקה'." "ומה קורה אם אתה זוכה בהתערבות" הוא שאל בחשדנות. "אתה כותב לי מכתב של שני עמודים על מה שאתה רוצה".

עד היום שמורים אצלי כל המכתבים של אלו שהתערבו איתי, ומעולם לא הפסדתי בהתערבות.

תמונה רביעית ובה שמורת טבע של ילדים עם מחשבה חופשית

באחד הימים דפיקה על הדלת. "אפשר להיכנס", אני אומר, ועוד לפני שאני מספיק להשלים את המילים דוהרים אל משרדי ארבעה ילדים בכיתה ד'. "אנחנו מעלים אותך לוועדת משמעת", הם אומרים לי. "אבל מה עשיתי?" אני שואל בפליאה, מנסה להבין על איזה רקע הם בוחרים להעלות אותי לועדה שיכולה לחרוץ את גורלי ואף להטיל עלי עונשים (בבית ספר דמוקרטי לכל ילד ולכל מבוגר יש זכות לתבוע את עלבונו ולהעלות אדם אחר בפני ועדת משמעת שמורכבת משני ילדים ומבוגר אחד. סמכות הענישה היחידה בבית הספר הדמוקרטי היא בידי אותה ועדה ולא בידי המורים או המנהל). "אתה הורית על עישוב הצמחייה בבית הספר?" הם שואלים בערמומיות, טווים את העילה להעמדתי לדין.

היה זה כמה שבועות אחרי שעברנו למבנה חדש, ואני הוריתי על עישוב הגינות מתוך רצון להימנע מקוצים שיכולים להיות מקום משכן לנחשים ושאר רמשים בחודשי הקיץ.

"בבית הספר יש עשרות זחלים של לבנין הכרוב," הם מספרים לי ועיניהם דואגות, "ועישוב של הצמחייה יביא להשמדתם".

"אז מה עושים?" אני שואל, ומסביר על הנחשים (דבר שרק מצית את דמיונם) ועל הצורך הפרקטי של בית הספר בעישוב. "תקשיבו מה אני מציע," אני אומר להם אחרי זמן מה. "קחו שעתיים ונסו לחשוב על פתרון יצירתי לבעיה, ואז חיזרו אליי".

בדיוק שעתיים אחרי שוב דפיקה על הדלת. הפעם נכנסים אל החדר עשרות ילדים, מכל הגדלים, וכולם מדברים בערבוביה ובהתלהבות עצומה. "האם אתה יכול להכריז על שמורת טבע בבית הספר?" הם שואלים אותי. אני סוקר בראשי את חוזרי מנכ"ל ולא רואה מניעה משפטית מלעשות זאת. "גייסנו המון ילדים שבאו ועזרו לנו להעביר את כל הזחלים מכל רחבי בית הספר לאזור עם מספיק צמחיה עבורם ליד החדר של ארז. גם הכנו שלט ואלתרנו גדר. אתה חייב לבוא איתנו ולראות בעצמך."

החינוך הפורמאלי, בניגוד למקבילו הבלתי פורמאלי, מתקשה להרוויח את היצירתיות, המנהיגות ותשוקת העשייה של ילדים בבית הספר. מה שקורה עם אותם ילדים אחרי הצהריים בתנועות הנוער ובחוגים, נמצא במינונים כמעט זניחים בשעות הבוקר. בסוגיית הזחלים, אני בחיים לא הייתי מגיע לפתרון היצירתי שהם הציעו, מתוך כך שהייתי שבוי בחשיבה הבינארית של הכל או כלום. החינוך הדמוקרטי לימד אותי על בחירה, על הובלה שלא מתוך סמכות, על ילדים שאוהבים ללמוד ולהיות בבית הספר, ועל התרומה העצומה שניתן להרוויח אם מאפשרים לילדים לבחור.  

תמונה חמישית ואחרונה, שבה הקראת שמות היא אירוע מכונן, וכמה קל לכבות את אש החינוך

בשנים האחרונות אני מוביל את תכנית "אקדמיה-כיתה" במכון מופ"ת לטיוב הכשרת המורים במכללות ובאוניברסיטאות, ולקידום שיתופי פעולה בין אקדמיה לשדה. המפגש עם סטודנטים שנמצאים בשלבים הראשונים במסעם החינוכי מרגש אותי.

סטודנטית אחת סיפרה בהתלהבות ובעיניים נוצצות איך התרגשה ביום פתיחת השנה בבית הספר, כשמנהלת בית הספר הציגה אותה בפני ההורים. "אחרי זה," היא זהרה מאושר, "המורה נתנה לי לקרוא את השמות של התלמידים. הרגשתי ממש מורה."

וסטודנטית אחרת סיפרה איך שובצה לכיתתה של המורה הטובה ביותר בבית הספר, זאת שכל ביקור של הפיקוח נכנס לכיתה שלה, זאת שההורים מתעלפים עליה ותלמידים קצת חוששים וקצת מעריצים ומייחלים שהיא זו שתגיש אותה לבגרות, סוג של תעודת ביטוח.

"חצי שנה היא לא נתנה לי להוציא מילה," סיפרה הסטודנטית, מוסבת להוראה שעשתה דבר אחד או שניים בחיים לפני שבחרה ללמוד חינוך, ממקום של אידיאולוגיה ושליחות. "היא לא רצתה שאחבל במופע היחיד המרהיב שהיא רקחה. לקראת פסח לחצו עליה מהמכללה שתיתן לי להתנסות בהעברת שיעור. כשנגמר השיעור היא נתנה לי משוב, ואמרה דברים איומים כל כך שהחלטתי שאני עוזבת את מקצוע ההוראה. בכיתי שבוע. למזלי סגל המכללה הבין שיש פה בעיה, וכעבור כמה ימים עברתי למורה אחרת בבית ספר אחר, ומאז אני מאושרת, נהנית מכל רגע."

חמש תמונות במסע חינוכי שיש בו הצלחות, רגעי שפל וכישלונות. חמש תמונות שמספרות קצת על התלמיד שאני, שזוכה ללמוד מתלמידים, מורים, הורים ואנשים מעוררי השראה שנקרו בדרכי, ובזכותם מתעצב וצומח.

סגירת תפריט