נדנדה. יש מה ללמוד מזה | ורד מוסנזון

ורד 2018 2
כיצד יכולים בני 10 לפתח תהליכי חשיבה באמצעות אותם כלים שמשרתים את משרדי הפרסום הגדולים ולמה חשוב לך לדעת על כלים ואפשרויות, למידה כהזדמנות

הגעתי, בדרך מקרה, לעולם הפרסום. זה לא היה מפתיע כל כך, אם לא הייתי מסמנת, במהלך לימודי ב"בצלאל", את ה”פרסום” כאם כל הרעות. היו לי מונולוגים שוצפים על הזילות והרמייה, על השקר הזדוני החבוי, כמובן, בכל פיסת תקשורת ייעודית. ובכל זאת, בדרך החמקמקה שהעולם מתנהל, מצאתי את עצמי, שנתיים אחרי, בעמדת קופירייטר מתחיל במשרד הפרסום גיתם.

ההתחלה הייתה בסדר. העניינים התחילו להסתבך כשהגיע הקמפיין הגדול הראשון, ותפס אותי תוהה – מה נכון, מה לא נכון, איך יודעים מה יפעל, איך יודעים מה צריך להתרחש ואיך מגיעים לשם, כשהכול אפשרי. התשובות שקבלתי במשרד לא סיפקו אותי. כשהלכתי לסטימצקי לחפש ספרים על חשיבה יצירתית, הפנו אותי לבתיה עוזיאל מעולמות המקרמה. בשנות השמונים, כידוע, אפילו המילה ״קריאייטיב״ נחשבה לחדשה. הבנתי שכנראה אין ברירה, ועלי להמציא לעצמי את הכלים שלי. ככה למעשה הגיע לעולם "ארגז הכלים הצהוב”. יצרתי, לשימושי האישי, סדרה של כלים שמסייעים לדייק את החשיבה, ליצור את האימפקט הדרוש, לסקרן, לרגש, להעביר מסרים. כלים פשוטים, יעילים, הנלמדים במהירות ויוצרים שינוי של ממש, אם לומדים לעבוד אתם כיאות.

הכלים האלה ליוו אותי בשנותיי בקשר בראל המיתולוגי (שהפך למקאן) וביהושע (לימים TBWA) ומשרתים אותי באמונה, כבר עשר שנים ב"זהות ושפה".
הארגז הזה מלווה אותי כבר יותר מעשרים שנה, כל כך הרבה זמן, שאני מתקשה לזכור איך זה היה לחיות בלעדיו. לאורך השנים העברתי את השיטה הזאת, לגידול רעיונות, בהרבה ארגונים. ידעתי שזה עובד בפרסום – לא ידעתי מה עוד מסתתר בארגז הכלים הזה.

בסתיו לפני שנתיים, פנו אלי מאגף ניסויים של משרד החינוך, הזמינו אותי להעביר את המתודולוגיה במסגרת השתלמות לבתי ספר שוחרי ניסוי. שמחתי. משרד החינוך נראה כמו מישהו שצריך ארגז כלים כזה.

זו הייתה אחת ההרצאות הגרועות שהיו לי מימיי. יצאתי מההרצאה עם תחושה שאולי הגעתי לגיל שאפשר להפסיק, וכנראה שארגז הכלים הזה אינו מתאים למערכת החינוך. מאוחר יותר באותו ערב, הטלפון מצלצל. "תגידי, ורד", אומרת המנהלת של בית ספר "יובלים" מעמק חפר, שהשתתפה בהרצאה, "נראה לך שאפשר להפוך את ארגז הכלים הצהוב הזה שלך לכלי עבודה לבתי ספר יסודיים?"

"אני לא יודעת", עניתי, "זה עובד טוב באקדמיה, בבצלאל, בשנקר, בארגונים, אבל בבית לא יודעת. בית ספר יסודי? אולי. למה לא, בעצם”.

השיחה הזאת הייתה צעד ראשון, רלבנטי ובלתי צפוי, בדרך ארוכה.  
בעקבותיה יצא לי להכיר מנהלת מעוררת השראה, וצוות הוראה ממלא בתקווה.

 

הרעיון שביקשנו לבדוק היה פשוט. האם ארגז הכלים הזה, שעושה נפלאות בעולם הפרסום, ועוזר למצוא פתרונות בלתי צפויים באקדמיה, יכול להפוך לכלי עבודה ייעודי, בבתי ספר יסודיים? האם ילדים בני 10 יכולים לעשות בו שימוש כדי לפתח תהליכי חשיבה, ליצור, להגיע לתוצאות?

זו השנה השביעית בה מתקיים הניסוי בבית ספר "יובלים". הכלים, כולם יצירה משותפת של חדר המורים, נוצרו בהשראת ארגז הכלים הצהוב – אבל הוגדרו מחדש.

הכלי הראשון, המרכזי, בארגז הכלים של יובלים, היא ה"נדנדעת". מדובר בנדנדה רגילה לגמרי, קרש על נקודת משען, כשבצד אחד מניחים את מה שרלוונטי, שצריך לעשות או להגיד, החומר הלימודי, ההנחיות והיעדים, ובצד השני – את הבלתי צפוי, המפתיע, המחדש.

כשהנדנדה מאוזנת בין הרלבנטי לבלתי צפוי – סימן שאפשר להמשיך. כשהיא אינה מאוזנת – צריך לראות איך מאזנים אותה. מחזקים את הרלבנטי או את הבלתי צפוי, עד שמגיעים לאיזון. פשוט – אבל דורש חשיבה. דורש להגדיר את הרלבנטי, במשימה הניצבת לפנינו, ואחרי שהוגדרה, להניח מולה את הבלתי צפוי – ולחפש את הנקודה בה הרלבנטי והבלתי צפוי – מתאזנים.
זה היה הכלי הראשון, ואחריו באה עוד סדרה של כלים, כאלה שנועדו לסייע לתלמידים לפתח חשיבה מסדר גבוה, לדייק מסרים באופן יצירתי.

זה לא יאומן באיזו מהירות ילדים תופסים את עקרונות החשיבה החדשים האלה – ומאמצים. בעבודות סוף השנה אפשר היה לראות איך ילדים מציגים את עצמם באופן בלתי צפוי אך ממוקד להפליא. הכי אהבתי את העבודה בה ילדה בכיתה ו' הציגה את עצמה ואת דעותיה דרך תיאור החדר שלה. הסתבר שהילדים לא רק מדייקים בבחירות – הם גם מעזים יותר. הרי מערכת החינוך,
בה כולנו גדלנו סגדה לרלוונטי, והגדירה את ה"בלתי צפוי" כמיותר ומסיח דעת, לא נתנה לו מקום והפכה, מבחינתי, את רוב שעות הלימודים של ילדותי לארוכות לאין קץ, ומשמימות.

כשהייתי ילדה הייתי חוזרת ואומרת "למה רק ככה? אין אפשרות אחרת? בטוח שיש דרך טובה יותר”. הייתי תלמידה גרועה, לא הייתה לי סבלנות לכלום. שלושת רבעי שעה שיעור נראה לי בלתי אפשרי וידעתי שאם רק אתחיל להפריע – יוציאו אותי מהכיתה, ולזה ייחלתי. לא הבנתי, אז בקיבוץ, שלימודים הם חובה. היום בטח היו דוחפים לילד שמתנהג ככה ריטלין. מזל שעוד לא המציאו את זה אז והניחו לי ללמוד לבד, בדרך שלי. זה עבד. גם בתיכון, בבית ספר אזורי בגבעת ברנר, המשכתי להגדיר לעצמי מה ראוי ללמוד, העמקתי בלימודים של מה שעניין אותי, אז זה היה ספרות ופילוסופיה, ולמדתי אצל מורים מעולים כמו תמר רודנר, מירי ורון ועמוס עוז. לפעמים צריך מזל.

זה כל כך משמח בעיני שבבית ספר אזורי של עמק חפר, הממוקם בקיבוץ דומה מאוד לזה שבו גדלתי (נען) הדבר הזה מתרחש. אני באמת מאמינה שהכלים האלה, או כמו כלים רבים נוספים, הנוצרים היום בהרבה מאוד מקומות, יעבירו גם את מערכת החינוך לזווית מבט חדשה, יציבו אותה במרכז העולם שמתרחש היום, חושב על מחר, רואה את הדרך, מחפש תשובות.



ורד מוסנזון היא סופרת ומנהלת קריאייטיב ב"זהות ושפה". את שיטת "ארגז הכלים הצהוב" פיתחה בהיותה מנהלת קריאייטיב במשרדי הפרסום הגדולים, קשר בראל ויהושוע  TBWA

 האתר של ארגז הכלים הצהוב: www.ytoolbox.com

סגירת תפריט