מאלביט לבית ספר יסודי – סיפורו של יזם שפיתח את ״השיטה שתשנה את עתיד החינוך״ | אייל רוזנטל

השיטה-שתשנה-את-עתיד-הלמידה-אייל--600x400
אייל, הורה מתוסכל מהחינוך ומנהל צוות הנדסי האחראי לפיתוח אמצעי תצפית בחברת אלביט בשדרות, החליט להרים את הכפפה ולפתח ״שיטה שתשתנה את עתיד החינוך״ֿ . בהחלטה זו החלה ההרפתקאה עליה הוא מספר במאמר.

במאי 2017, בביאנלה של אגף המו"פ של משרד החינוך, בדוכן בו הצגתי יחד עם שאר המיזמים הנבחרים של מסלול החממו"פ, מפגש אחד בודד היה לי החזק מכל. דווקא מפגש חטוף, צובט ומעט אומלל.
מפגש שתמצת את כל חששותיי לכל אורך הדרך מהרגע הראשון.
זה היה מורה שעצר למראה השלט היומרני – "השיטה שתשנה את עתיד הלמידה –אייל רוזנטל – יזם עצמאי – רעיונאי".

הצגתי את עצמי אך מהרגע ששמע במילות הפתיחה שאני הורה מתוסכל, רוצה לומר אולי מאותגר? שמנסה ליזום שינוי, החליט ששמע מספיק. שאינני ראוי להציג. הוא תקף בשאלות כמו "האם אי פעם לימדת?" (האמת שקצת אבל לא בדיוק…) או "האם אי פעם התמודדתי עם כיתה?" (אז גם קצת, אבל אני מכיר לא מעט שכן ומכיר את חוויותיהם)… הוא היה נחוש לשים אותי במקומי. הוא פשוט לא היה מוכן לקבל את הרעיון שמישהו "מבחוץ", ש"לא מבין דבר" וש"אינו מתוך המערכת", יכול להציע רעיונות או בכלל לנסות ולהתחיל להבין דבר או שניים על חינוך (ובתוך תוכי אני מתכווץ – מצד אחד אולי הוא צודק אבל מאידך גם קצת מרגיש שבדיוק בגלל זה אני כאן) ואז הוא פשוט קם והלך. ואם הייתה לו דלת לטרוק, סיכוי סביר שהיה טורק.

אבל… עוצמת המפגש וההד שלו נובע מייחודיותו –זה היה רק הוא… כל השאר היה ועודנו הרפתקה מדהימה ועוצמתית.

שלום רב,

שמי אייל רוזנטל, בן 41, נשוי ואב ל-3 (13,8,3). גר בגבעות בר (יישוב קטן בדרום הארץ, ליד להבים ובאר שבע). אני עובד באלביט בשדרות ומנהל צוות הנדסי האחראי לפיתוח אמצעי תצפית. בנוסף אני מאוד מחובר לצד יצירתי וחדשני ומוצא את עצמי לא מעט ביזמויות שונות ובעיצוב.

את ההיכרות שלי עם חינוך התחלתי כשלימדתי קפוארה לקבוצות של ילדים ונוער ב-2002-2005 וכמובן בהמשך, כשהפכתי להורה. כשבני הבכור התחיל ללכת לבית הספר, נוכחתי, לצערי, שהממסד נשאר די דומה לזה שהיה בילדותי. לתחושתי, העולם השתנה לבלי היכר אך מערכת החינוך עברה שינויים מינוריים בלבד (אולי הדבר נובע מהקושי להניע ספינה גדולה "נושאת מטוסים" –  על דרך הדימוי, ספינה הנושאת אנשי מטה, מפקחים, מדריכים, מאות מנהלי מוסדות חינוך, אלפי מורים ועוד.. האמורים להשפיע על עשרות אלפי תלמידים)

שנותיו של בני בביה"ס לווו בתחושות תסכול של חוסר ערך מוסף הנובע משעמום, שגרה וחוסר רלוונטיות של הלמידה, שכוונותיה אולי טובות היו, אך הביצוע, מסיבות אלה ואחרות, לוקה בחסר. לאחר רצף ארוך של חוויות שליליות שונות ומשונות (במהלכן התקיימו ניסיונות משותפים רבים שלנו יחד עם המחנכות לתקן ולשפר), גב הגמל נשבר. בייאושי כתבתי מכתב "זועם" למנהלת, מכתב  ששטח טענות רבות על בית הספר ובינוניות שיטת הלמידה. מנהלת בתיה"ס גילתה הרבה אמפתיה ורצון לשתף פעולה. סופו שחיפשנו גם חלופה חינוכית אחרת ללא הועיל.

בשלב מסויים הרמתי אל הכפפוה

בשלב מסוים, באחת משיחותיי הרבות עם רעייתי, היא העלתה רעיון שאולי במקום להתמקד בחסרונות, בשלילי, כדאי שאציע מה כן לעשות ולא להתבוסס בתסכול. הרמתי את הכפפה. התחלתי ללמוד מה קיים ואילו חלופות ישנן. בהתבסס על השוטטות שלי במקורות מידע רבים ולמידה מעמיקה ב"יש", התחלתי לרשום רשימות רבות שהפכו  אט אט לחזון ולשלד ומשם קרמו עור וגידים לשיטה של ממש.

הרגשתי שיש לי משהו חזק ביד. אלטרנטיבה אמיתית עם פוטנציאל לחולל שינוי עמוק. לא כל כך ידעתי איך לקדם את הרעיון הלאה. התחלתי לשתף את סביבתי וזכיתי לתגובות מאוד נלהבות אך סקפטיות לגבי יכולת היישום. נפגשתי עם מנהלת בית הספר והיא הופתעה לטובה והציעה להתקדם לראשת המועצה ולתהליך שמתנהל עם ערי חינוך (תהליך שניסיתי לקדם אך לא הגיע לכדי מיצוי).

אימי, שמנהלת את מרכז עופרי של מש"ב (שלוחה של משרד החוץ בו מתקיימים קורסים לנציגי מדינות העולם השלישי, בין היתר בנושא חדשנות בחינוך), שמעה על מסלול החממו"פ של אגף המו"פ של משרד החינוך וחיברה אותי לאנשים שם שקיבלו אותי בזרועות פתוחות.

כשהגעתי למסלול החממו"פ, באגף המו"פ – מחוז דרום, חששתי. חשבתי שאלחם בטחנות רוח. שיגידו לי שאני הוזה ושאי אפשר ושזה מסובך מידי או מרחיק לכת מידי. שאני לא מבין, שאני לא יודע ושאין כל ביסוס לאף טענה שאני מביא (ואפילו אני חשבתי שזה קצת נכון).

כשהחלטתי להעיז ולבקש להצטרף, אמרו לי– "בוא!".

כשהצגתי את הרעיון ההזוי, אמרו לי "אולי אפשר!". וכך התקדמתי במסלול, כל פעם רואה רק שלב אחד קדימה, משוכנע שיש לי משהו באמת טוב להציע אבל באותה המידה גם תמיד מכין את עצמי לאכזבה. לאפשרות שמישהו יעצור וישאל למה המשוגע הזה עוד איתנו ויזרוק אותי מכל המדרגות.

מהרגע הראשון במסלול החממו"פ, קיבלתי יחס של שווה בין שווים. קיבלתי במה להציג את דבריי והופתעתי לראות כמה פתיחות, סקרנות ורצון לשנות היו אצל כל מי שפגשתי. הביאנלה היתה בעצם המשך ישיר של המסלול שאפשר מפגשים רבים שהיוו זירה להגן על הרעיון. הרעיון מצית שיחה, השיחה מתפתחת לשאלות והשאלות פותחות מרחבים עצומים שנחבאים מאחורי כל אמירה. וכך דרך למידה והעמקה, מתוך הבנת האתגרים הרבים ותיאור הפתרון  הלך המיזם והתחדד והתמקד.

המיזם נבחר לפיתוח. שמחתי, הופתעתי, והייתי גאה ומלא תקווה להביא את השינוי המיוחל. נסחף למחשבות שזה משק כנפי הפרפר שיגרום לצונאמי שאולי באמת ישנה את עתיד הלמידה…
ועדיין, אותו קול קטן. זה ששומר עליי מפני אכזבה. זה שאוחז בחשש שמישהו יתעשת ויגיד – לא בבית ספרינו. זה גדול עלינו. לא מתאים…

הגיע רגע אמת – המעבר מרעיון ושיטה אל העולם האמיתי, השטח הבית הספרי

על מנת ליישם את הרעיון שלי ולהוציאו לפועל, שידכו אותי לצוות הנהלת בית הספר היסודי רמת כרמים באשקלון. עכשיו זה הופך להיות רגע האמת. מוצף בתחושת שליחות ואחריות גדולה על הכתפיים להביא בשורה (ולכל הפחות לא להזיק) יצאתי לדרך לא זרועה. פגשתי צוות נמרץ חדור מוטיבציה בעל פתיחות וגמישות מחשבתית ובעל אומץ ניהולי. שילבנו פנימה גם מיומנויות שלי של ניהול פרויקטים ופיתוח מוצר. פגשתי את האתגרים והאילוצים שעימם בית הספר נאלץ להתמודד. התחלנו, עקב לצד אגודל, לבנות את היישום בשטח.

הדרך אינה פשוטה כלל וטומנת בחובה המון רגעי אושר לצד המון רגעי תסכול. ישנם קשיים רבים ואתגרים הדורשים פתרונות יצירתיים ופיתוח מתמיד. קבלת הרוח הגבית מאגף המו"פ מחממת את הלב ובו זמנית מחדדת את תחושת האחריות לתוצאה איכותית.

בסופו של יום, התחושה שיש סיכוי אמיתי לחולל שינוי לתועלת כולנו, מפיח רוח במפרשים ועוזר לצלוח כל אתגר.

סגירת תפריט