לאן הולכים? ״התואיל להגיד לי בבבקשה באיזה דרך עלי ללכת מכאן?״

2book33
ניתן לשאול איך הגוף, המוסד, שכה רבים וחכמים ניבאו את מותו הקרב עדיין חי ובועט? מטרת "השיחה" הזו אינה לשאול בדבר הישרדותו של בית הספר המוכר לנו אלא לשאול מדוע לא השתנה ומדוע אי הנחת ממנו עדיין רחבה ומשמעותית. תרומתי הסגולית לדיון יכולה לשאוב מניסיוני כמורה במערכת החינוך, ומניסיוני כמנהל בית ספר.

"התואיל להגיד לי בבקשה באיזה דרך עלי ללכת מכאן" ? שאלה אליס

" זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע " אמר החתול

" לא אכפת לי כל כך לאן" – אמרה אליס

" אם כך לא משנה באיזה דרך תלכי"  – אמר החתול.

" בתנאי שאגיע לאנשהוא"  – הוסיפה אליס כהסבר

" בטוח שתגיעי"  – אמר החתול " אם רק תתמידי בהליכה".

(מתוך הרפתקאות אליס בארץ הפלאות)

 

ברוכים הבאים ל"אנשהוא" של מערכת החינוך החינוך בארץ.  

לם צבי – ההגיונובלבד.  סטפן צוויג בספרו האוטוביוגרפי "העולם של אתמול" מתאר את חווית הניכור ממערכת החינוך באימפריה האוסטרו הונגרית בשלהי המאה ה 19.  צבי לם בספרו "ההגיונות הסותרים של ההוראה מתאר את אי הנחת כבר ב 1972," דומה שבית הספר המצוי הגיע אל סוף דרכו" ולאחרונה חיים אדלר פותח את הספר " שינוי ושיפור במערכת החינוך" במילים : " דומה שהספר לפנינו מבטא את הכמיהה למצוא דרך לשנות את פני החינוך… (המשותפת) לרבים בציבור ובממשל שלנו."

ניתן לשאול איך הגוף, המוסד, שכה רבים וחכמים ניבאו את מותו הקרב עדיין חי ובועט  ? יחד עם ההסכמה הגורפת שמשהוא לא עובד נכון .  ( ניתן לטעון שעדיין לא קמה אלטרנטיבה ראויה למלא את החלל וזה שהוא לא מת לא אומר עדיין שהוא חי).

אולם מטרת "השיחה" הזו אינה לשאול בדבר הישרדותו של בית הספר המוכר לנו אלא לשאול מדוע לא השתנה ומדוע אי הנחת ממנו עדיין רחבה ומשמעותית.

תרומתי הסגולית לדיון יכולה לשאוב מניסיוני כמורה במערכת החינוך, ומניסיוני כמנהל בית ספר.

שאלתה של אליס, נדמה שהיא השאלה הראשונה שאמור לשאול כל מורה ובטח כל מנהל ביה"ס המקבל לאחריותו מאות תלמידים, עשרות מורים, הורים ועוד.  אולם נדמה שזו שאלה שאין לה מקום אצל מנהל בית הספר והמורה.

משרד החינוך מגדיר 25 מטרות לבית הספר העל יסודי, הרשות המקומית מגדירה לפחות 3-5 יעדים לבת הספר שבתחומה, לקהילת בית הספר , הורים וישובים עוד שניים שלושה לפחות ,  ולמנהל בית הספר וציבור המורים יש יעדים, שאיפות ומטרות.  בסך הכל צריך מנהל בית הספר לנווט ולתעדף בין כ 35 מטרות,   איך מיישבים את כל הדברים הללו ? איך מובילים את הארגון הגדול והמורכב שנקרא בית ספר עם ריבוי הדרישות שלו ? עם ריבוי המטרות שחלקן סותרת ומשאירות את המורה עם התמדה מו״פלאה בהליכה הקשה אבל עם הגעה מעורפלת ל"אנשהוא".   לתפיסתי בית הספר לא יכול לעבוד על יותר מ 3 מטרות בעת ובעונה אחת.

ריבוי המטרות, והמטרות הסותרות, נכון לא רק לרמה המקומית אלא גם לרמה הארצית, העדר מדיניות אחידה, הוא חמור פחות ממדיניות מזגזגת בין מטרות סותרות. ניתן לעקוב אחר הדגשים החשובים לכל אחד מארבעת שרי החינוך האחרונים, מה הם ציפו מהמורים ? מה הם ציפו מבתי הספר בזמן כהונתם ? האם לקדם את ההישגים המדידים במבחנים הבינלאומיים ? האם לקדם למידה משמעותית ? , על סמך מה נבחן המורה ? על סמך מה נבחן בית הספר ? לאן הולכים ?

 

  1. מי מוליך ? פדגוגס המלווה את הילד בדרכו

ריבוי המטרות , ריבוי ה"בוסים" של בית הספר, לא רק שלא מאפשר עבודה חינוכית ממוקדת אלא גם מניח שהתלמיד, המורה, ומנהל בית הספר אינם אלא כלי , אינסטרומנט בידי מטרה נעלה יותר, רחוקה יותר, אשר הם משמשים כלי שרת בידייה .

גם בחלקה השני של השיחה לא אחדש ואטען  שהכיוון לפתרון נמצא בידי אנשי החינוך, כותרות כמו: " אוטונומיה בית ספרית והעצמת מורים" הפכו לשחוקים משימוש יתר ,ומגוחכים מישום חסר.  המפתח הנ"ל אינו ניהולי בלבד אלא מהותי , הוא רואה בתלמידים , במורים, בכל הסגל החינוכי סובייקט בעל חשיבה, דעה, ובעיקר מסוגלות להוביל את עצמו לחינוך טוב יותר.  בשעה שהמערכת מטילה משקלים עודפים של אחריות על כתפי המורה והמנהל, מאחוזי הבגרות ועד אחריות למבנים ולחיי התלמידים בטיול השנתי וברחבת בית הספר, היא אינה מעניקה לו  מיליגרם של סמכות.  הוא אינו יכול להעסיק מורה או להפסיק את עבודתו, אלא במידה מצומצמת ביותר, הוא אינו יכול לשנות ציון הגשה כאשר חלה טעות, הוא אמור להעניק חינוך מסביב לשעון עם רפורמה שהחזירה את השעון לשיח.  הורים זועמים יקבלו תשובה מהמשרד הרבה לפניו במקרה של תלונה , ומכתב של תלמידה בפייסבוק יענה מבלי לברר עם המורה והמנהל מה בדיוק קרה באותו המקרה.    הוא מנהל מערכת "רזה" במשאבים ארגוניים, אשר לא בנויה למשב את עצמה, ללמד את עצמה ולקדם את עצמה.  העדר "מחלקות" הנמצאות בכל "מפעל" אינן מאפשרות עבודה מקצועית ורצינית: מחלקת כוח אדם, מחלקת מחקר ופיתוח, מחלקת בקרה, וכדומה.  תמיכת המערכת הארצית היא עלה תאנה דק ושקרי המשאיר את בתי הספר חשופים ולחוצים בסד המשימות הבלתי נגמרות ובדרישה עצמית וחיצונית למצוינות ומקצוענות.  

בבית הספר שבו עבדתי עשינו נסיונות רבים לנכס לעצמנו חזרה את הזכות לחנך , את הזכות לקבוע מה חשוב ומה חשוב פחות.   הקמנו צוות של מחקר פיתוח ובקרה שישאל לאן הולכים ? ומה חשוב לנו ? . בעבודה קשה של יצירת אמון והסכמות עם קהילת ההורים, עם הרשות המקומית, עם קהילת המורים, ועם הפיקוח יצאנו לחפש , ולהיזכר מדוע בחרנו לעסוק בחינוך.    בתהליך מחקרי שכלל סיורים, פגישות עם מומחים ובעיקר עבודה פנימית של צוות מוביל בחרנו לעצמנו את מטרות החינוך, את המטרות המרכזיות של בית הספר שלנו.  אחת התובנות המרכזיות שגילינו הייתה שלעיתים חידוש או פריצה יכולים להתרחש לא כאשר מוסיפים דבר מה אלא כאשר מחסירים דבר מה החוסם את הלמידה, חוסם את העבודה החינוכית.  

 

  1. מה עושים ?   (הדיקטטורה של הסילבוס או מה הכי חשוב בביה"ס ?)

מה הוא העיקרון הבודד, היחיד, החשוב ביותר, אשר מתווה את התנהלות מערכת החינוך הפורמאלית ? מה העקרון המכונן של בית הספר ? רבים יגידו שעקרונות רבים ומטרות רבות לו לביה"ס וקשה עד בלתי אפשרי לשים את האצבע על  עקרון אחד.  אנשים אף יטענו שרצוי שיהיו לו מטרות מרובות כי מעצם טבעו של החינוך מרובה פנים הוא.  

טענתי היא שהדבר החשוב ביותר בביה"ס, הדבר אשר מכוון את מרבית זמנו ופעולותיו של ביה"ס הוא חומר הלימוד, הסילבוס.  נוכחותו כה חזקה ודומיננטית עד כדי כך שהוא מכפיף את מרבית הפעולות בביה"ס לטובתו.  מורה אשר לא ישלוט בהעברתו  תיפסק עבודתו, מנהל אשר לא יעלה את הישגיו בתחום יתפס כמנהל לא מוצלח.  מכתבי הערכה יגיעו כמעט אך ורק סביב העיסוק בחומר הלימוד ובבחינות המודדות אותו.   כמו במשטרים טוטאליטריים  הוא מפעיל מערכת של שיטור ופיקוח אשר חלקם חיצוניים וחלקם כבר ספוגים בקרב המורים, התלמידים וההורים.  השיטור החיצוני הוא בדמותם של ארועי הערכה כמותיים אשר מודדים את שליטתו של התלמיד במסה מסוימת של חומר כמעט ללא דרישה למחשבה או הבעת דעה אלא בעיקר בחינה של נפח הזיכרון.  בחינה אשר אמורה לשמש ככרטיס הכניסה לעולם המבוגרים.   השיטור הפנימי אשר הופנם בשנים בהם נמצא המורה או התלמיד במערכת החינוך  מבוסס על יעילות המכונה הבית ספרית.  הרבה יותר קל להעביר ידע מאשר לייצר ידע, וכך מעגל של חיסכון אנרגטי מייצר עייפות ושעתוק אין סופי ללא יצירה ויצר.    איך במינימום השקעה כספית מעסיקים ומייצרים את אזרחי המחר במדינת הלאום ? מעמידים מורה מול כיתה של 40 תלמידים והוא מדבר את החומר, מעביר אותו אל התלמידים, וכאשר נקעה נפשו ונפשם של התלמידים הוא מנהל  מראית עין של  דיאלוג בדמות שאלות (רטוריות יותר או פחות) ותשובות עם תלמידי הכיתה.  מדהים הוא שהדבר כבר נכון למעלה ממאה חמישים  שנה כפי שלמדנו מסטפן צוויג : " לנו היה בית הספר כפייה, שיממון, מקום שלומדים בו את ידיעת הדברים שלא כדאי לדעת, במנות המחולקות בדייקנות, חומר שהרגשנו בבירור שאין לו קשר למציאות ולעניין האישי שלנו.  הפדגוגיה הישנה כפתה עלינו למידה אטומה, שוממת, לא למען החיים אלא למען הלמידה עצמה …  בשמונה השנים שלנו בגימנסיה לא שאל מורה אפילו פעם אחת מה היינו רוצים ללמוד"

בנוסף ליעילות המכונה הבית ספרית עומדת תפיסה אנכרוניסטית בדבר מקומו של הידע .  מי מחזיק בו ? מה הוא ידע חשוב ? האם יש ידע הכרחי ? ושאלות  על  אופייה של הלמידה.   בשעה שבעולמו של צוויג  החזיק  המורה בידע , לכולם כבר ברור (למעלה משני  עשורים) שהמורה אינו המחזיק הבלעדי בידע, ועדיין הוא  עסוק מרבית זמן ההוראה ב"לשווק" אותו לתלמידים אשר יכולים בקלות יחסית לרכוש אותו בכוחות עצמם.  דיכוי הסקרנות הטבעית ופיתוח עצלנות בקרב התלמידים משלימים את היותה של המערכת, מערכת הובלה חד כיוונית.  הידע נוצר באקדמיה מועבר אל המורה בתהליך הכשרתו, נטחן לדק ומעובד לספרי לימוד ומערכי שיעור ומשם לגרונות התלמידים, אשר בתורם מעבירים אותו על גבי טופס הבחינה שלאחריה כבר אין בו צורך והוא נמחק ממחסני הזיכרון.  

איזה עוד אלמנטים יכולים להתמודד על היותם העיקרון המכונן של  בית הספר ? האם התלמיד במרכז ? האם המורה במרכז ? האם ערכים במרכז ? האם מיומנויות במרכז ? לעניות דעתי ולתפיסתי ההומניסטית באי בית הספר וסוג המגע ביניהם הוא במרכז.  המורה במרכז –  התלמיד במרכז –  והתווך הדיאלוגי אשר מבוסס על חומר הלימוד (אך רואה בהם אמצעי ולא מטרה) הם ראויים  שיהיו ליבת בית הספר.  המורה  – עולמו, סקרנותו, השכלתו ואישיותו חשובים.   התלמיד – עולמו, סקרנותו, השכלתו, ואישיותו חשובים.  וחשוב הוא מה שקורה בין השניים או השלושה או כל הכיתה.  עצם היותם סובייקטים ולא צינורות חלולים המשמשים כאובייקטים ריקים, מעמיד את האדם במרכז ולא את חומר הלימוד.

 

סגירת תפריט