לחשוב כמו לאונרדו דה וינצ׳י ולמתוח את את שריר הסקרנות

beijing-davinci
״אם לאונרדו הצעיר היה חי כיום ולומד ביסודי, סביר להניח שהוא היה מטופל בתרופות״. אחד משבעת עקרונות החשיבה של לאורדו היה curiosita, סקרנות באיטלית, והיא מפתח לחדשנות של ממציא בלתי נלאה זה. רחל יעקבוסון טוענת שניתן ליישם בחינוך באופן רחב את עקרון ה-curiosita וזה קריטי...ופשוט. איך?

בצילום: סקיצה של מכונה מעופפת, ליאונרדו דה וינצ׳י

אם לאונרדו הצעיר היה חי כיום ולומד ביסודי, סביר להניח שהוא היה מטופל בתרופות.

מייקל ג׳יי גלב, לחשוב כמו לאונרדו דה וינצ׳י

בקשר לסקרנות סימפטתית, תגובה בלתימשוחדת ופתיחות חשיבתית, ניתן לומר שהמבוגר אמור להתפתח לכיוון הילדותיות.

 ג׳ון דיואי, דמוקרטיה וחינוך, עמ׳ 55

עקרון ה-curiosita

בתור ילדים שאלנו אינספור שאלות. ״איך יכול להיות שציפור, הכבדה מהאוויר, יכולה לרחף?״  ״למה השמיים כחולים?״ ״כיצד המים מתקשים והופכים לקרח?״ העולם היה מקום מיסתורי, וגילינו כל יום מחדש סקרנות ופליאה.

נוכל להזכיר כאן את המומחה לשאילת השאלות ואיש אשכולות המיוחד במינו, לאונדרו דה וינצ׳יו. מיומנויו החקר והיצירה של לאונדרו הן מקור להשראה לאנשים רבים, בימיו ועד ימינו. את סוד הייחודיות שלו אפשר לסכם במשפט: לאונרדו לעולם לא הפסיק להתפעל, לשאול ולחקור באופן פעיל, כל הזמן ובכל נושא.  השאלות לעיל נלקחו ממחברותיו, מתוך מאות שאלות שהוא תיעד לעצמו ולנו, ושהוו דוגמה למו״פת לעקרון הcuriosita (סקרנות), אחד משבעה עקרונות חשיבה שלאונדרו הגדיר כבסיס לחשיבה חדשנית. עקרונות אלו הובילו אותו ללמידה ולחקר מתמד בתחומי ההמדע, הביולוגיה, הפיזיקה והעיצוב.

אולי גם אז דה וינצ׳י הרגיש שעולמו מתקדם בקצב בלתי נתפס, כמו שאנחנו נוטים להרגיש כיום, ואולי החששות הנלווים הניעו אותו ברצון עז לגלות את רזי העולם. אפילו ללא הגאונות של לאונרדו  אני רואה את הקצב המוגבר ודואגת בתור אמא שילדיי הופכים למשתמשים פסיביים של טכנולוגיה מקתדמת, בלי להתעניין יתר על המידה במיומנויות הנדרשות לפתח את מוצר הפלא הנקרה ״סמארטפון,״ ובלי להתעמק בהשלכות החברתיות, האתיות והכלכליות הצפויות לנו בעקבות השימוש בו.  בתור אשת חינוך אני נלחצת מהמחשבה שעליי לאמץ גישות חינוכיות חדשניות שיעניקו לתלמידיי כישורי חיים של הסתגלות מהירה, התבוננות עמוקה, תקשורת מועילה וחשיבה שקולה, בלי להכיר את דרכי ההוראה המיטביות בתחום.

ואז אני נושמת עמוק וחוזרת לג׳ון דיואי, איש החינוך ההיסטורי והאהוב:

לעולם אף אחד לא הסביר למה ילדים כלכך מלאים בשאלות מחוץ לבית הספר (כך שהם יכולים להציק לאנשים מבוגרים כל עוד מעודדים אותם בכך), ואת החוסר המובהק של ביטויי סקרנות כלפי תכני השיעורים של בית הספר. (שם, עמ׳ 162)

בעיניי דיואי המצב נבע היכולת המוגבלת של תנאי בית הספר לספק סביבה ראויה וטבעית לשאילות שאלות רלוונטיות, ולחקור פתרונות לבעיות עלידי התנסויות אקטואליות.   בזמננו נוכל לשאול כמה מתוך אינספור תכניות הלמידה הקיימות כיום, מבוססות בהתנסויות אקטואליות ומציינות כמטרה: ״התלמידים ישאלו״  ״התלמידים יגלו״ או פשוט, ״התלמידים יתעניינו….״? זאת למרות המחקר הרב המציין את הקשר בין מוטיבציה פנימית לסקרנות, ואת שתיהן כמניע ללמידה. (ראו את ציון ושדה 2008 ועוד). ההשלכות הן הרבה מעבר לפן הלימודי.

דראטול גוואנדה, כירוג וחוקר רפואי אמריקאי, הוזמן השנה לשאת מילים בטקס הסיום של בית הספר לרפואה בלוס אנגלס UCLA. לקהל הרופאים הצעירים הוא בחר לציין את אפיון הסקרנות כמידה חיונית מובילה בתחום הרפואה:

אנחנו נמצאים ברגע של סכנה, בו כל סוגי הסקרנות למיניהםסקרנות מדעית, סקרנות עיתונאית, סקרנות אמנותית, סקרנות תרבותיתנמצאים תחת התקפה…. כאשר אנחנו מאבדים את החשק להבין, להיות מו״פתעים, להקשיב ולהתבונן,  אנחנו מאבדים את האנושות שלנו. בין המיומנויות החשובות ביותר שאתם לוקחים אתכם היום, אתם לוקחים את הסקרנות שלכם. עליכם לשמור עליה, כי הסקרנות היא התחלת האמפתיה….  (פורסם בניו יורקר מגזין, 2 באפריל 2018).

ברוח דומה, פרופסור משה כספי פילוסוף ואיש חינוך ירושלמי ואיקונוקלסט ידוע שנפטר בשנת 2016 — היה נוטה לאתגר את הסטודנטים להוראה לצאת ממרחב הנוחות עלידי הפעלת יסוד ההתפעה. בעיניו הדבר היה פשוט:  אם אתה מוצא את עצמך חוזר על אותם רעיונות ואותם פעולות, פעם אחר פעם, ללא תועלת וללא ענייןאותן דרכי ההוראה, אותן מטלות עבודה שגרתיות, אותם הוויכוחים עם בני המשפחה בשביל מה לבזבז את זמנך היקר? תעשה שינוי. תפתיע את עצמך. אל תסתמך במוכר ובשגרתי. תפעול אחרת ותראה מה ייצא מזה.  

ניתן ליישם את עקרון ה-curiosita וזה קריטי ופשוט

ניתן להתווכח כמה מדויקת ההבחנה של דיואי אז, לגבי מוסדות החינוך של היום. כך או אחרת, איזה מזל יש לנו!  ניתן ליישם את עקרון הcuriosita של לאונרדו, ואת הדרישה לשאילת שאלות ולמידה התנסותית של דויאי, כאן ועכשיו, באופן מיידי, באפס תקציב וכמעט אפס השקעה נוספת בזמן ואנרגיה. האתגר הוא קריטי, ופשוט לביצוע.

אם אנחנו באמת מאמינים שהסקרנות היא מקור ההשראה היושבת בלב של כל תהליך למידה, עלינו להחליט לזמן רגעים של סקרנות והפתעה בכל אינטראקציה עם תלמידינו.  קרי, להזמין אותם התבונן יחד אתנו. לשאול ״למה, כיצד ואיך?״ ״מה יקרה אם….?״  ו״הייתכן?״  לקום, להסתובב, ולהסתכל במוכר מזוויות חדשות.  לוותר על השגרתי והצפוי, להעיז להזיז הצידה את המובן מאליו לטובת הלאידוע, ולפגוש את תלמידינוואת עצמנומתוך סקרנות ופליאה.

זה המעשה החדשני ביותר שניתן בידינו כאנשי חינוך היכולת לחדש ולהפעיל, יוםיום, את שרירי הסקרנות.

לקריאה נוספת

7 דרכים לחשוב כמו לאונרדו דה וינצ׳י, אסף אביר

תודה לדר׳ רון דביר שעזר בחידוד הרעיונות והפנה את תשומת ליבי לשבעה העקרונות של דה וינצ׳י ולרבקה קרן על החשיבה המשותפת ועריכת הכתיבה.

כל הציטוטים תורגמו מהאנגלית עלידי מחברת הכתבה, וכל שגיאה או אידיוק שלה בלבד ולא של המחברים המקוריים.

סגירת תפריט