בהשראת ניטשה אני עוסק בניסיון ליצור חירות חינוכית | ברוך יעקובי

תמונה-ברוך-יעקבי
אני שואב השראה מכל ילד ומבוגר ששואלים שאלה, שמערערים על המובן מאליו, אני נדלק מכל יצירת אמנות או הגות שממנה צומחת אפשרות של חינוך שכנגד. "האדם המשחק", עוסק במשחק כגילוי של תרבות, מעשה של חירות, ממד שלישי המהווה מרחב מעברי בין מציאות פנימית וחיצונית ובהשראתו טבענו בעין הים את המושג "מרחב משחקי"

מרחבים משחקיים בעין הים

רבקה: שנים רבות חלפו מאז התוודענו לראשונה. היה זה עת הייתי מרשתת מטעם אגף מו"פ ניסויים ויוזמות (אז גף קטן וחצוף) בביה"ס הניסויי "עין הים" בו פיתחת גישה משחקית בניהול ולימוד. שנים לאחר מכן,  יזמנו יחד את הטרמינל החינוכי, וחברו אלינו אנשי חינוך- מנהיגים שלקחו לעצמם "חירות חינוכית" לחלום ולתכנן חינוך אחר, רלוונטי לתלמידיו. והיום אנחנו נפגשים בראיון למגזין "השפעה". מגזין שמתחקה אחר מנהיגי חינוך "שעשו זאת". חשוב לי מאוד להביא את סיפורך האישי כמנהל וכמנהיג כמו גם את דעתך על מנהיגות בחינוך.

אתה מנהל זה 15 שנה את עין הים – בית חינוך במרחב משחקי. כל שנותיך הנך יזם חינוך, עוסק בפיתוח חדשנות בבתי ספר ובאלטרנטיבות בחינוך, יוצר חיבור ייחודי בין העולמות האקדמי-תיאורטי והשדה החינוכי. ועכשיו התפרסם  ספרך: "לומדים לשחק – חינוך משחקי כמעשה של חירות" (הוצאת רסלינג).

זכית לעצב את בית הספר "עין הים" ברוחך, מה הוביל הנחה אותך וממנו שאבת כוחותיך? ומי היו מקורות ההשראה שלך?

ברוך: הגעתי לחינוך במקרה (או שלא, תלוי בהשקפה). תמיד הייתי איש של מילים, לומד לקרוא את המצב האנושי דרך הפואטי. לימים עשיתי קפיצת דרך וניסיתי לשלב את האסתטי דווקא במקום שהיה עבורי פצע – חזרתי לבית הספר היסודי. עולם אנושי מורכב, מקום לדאגה. מאז אני עוסק בניסיון ליצור בחינוך הזרה למוכר ולידוע, לערער תבניות ולפרק הגדרות. לחולל יצירה ששותפים לה בני אדם לומדים שמכירים בערכם ועוסקים בפיתוח זהותם. החינוך המנרמל, אמר פילוסוף החינוך אילן גור-זאב,  עוסק ב"משטור הלומד על מנת שיהיה לכזה ולא לאחר, שיהיה למשהו ולא למישהו". הצורך להכפיף אנשים צעירים – תלמידינו, ואת ציבור מוריהם לאידיאולוגיה כלשהי, מהווה בעיני סוג של אלימות.

אני שולל את החינוך הזה, שבא לעצב דמויות, שמדבר על ערכים ולא רואה באמת את האדם, שיודע מה נכון עבור "תלמידי ישראל" ולמעשה מחמיץ את ההזדמנות למפגש אנושי. ניטשה אמר: "מחנכיך אינם אלא משחרריך", ובהשראתו אני עוסק בניסיון ליצור חירות חינוכית, לחולל בבית הספר תרבות של סימני שאלה, של הטלת ספק. אני שואב השראה מכל ילד ומבוגר ששואלים שאלה, שמערערים על המובן מאליו, אני נדלק מכל יצירת אמנות או הגות שממנה צומחת אפשרות של חינוך שכנגד. למשל, חינוך ביקורתי, פוליטי, בהשראתו של פאולו פריירה, או חינוך שצומח על רקע תפיסות פמיניסטיות שעוסקות בזכות לחריגה בחינוך, בל הוקס למשל, ואף הגות קווירית של ג'ודית באטלר, שעוסקת בערעור הסדר ההגמוני הדכאני ובשאלות של זהות.  כל זאת בניסיון ליצור אלטרנטיבה לחינוך הרווח. כולם מדברים על תפיסה שעיקרה הזכות להיות לומד אוטונומי, לומד חופשי משוחרר במחשבותיו ובמעשיו. ובהקשר של חינוך משחקי – הסירוב לרציונל החינוך הרווח, אי־ ההסכמה הגורפת לסדר העולם שהוא מכתיב – זהו המבוא לחירות. המשחק הוא הזדמנות למימושה. כמובן, ההגות שעוסקת בהגדרות הרדיקליות של משחק – היסטוריון התרבות יוהאן הויזינגה, שזיהה את תופעת "האדם המשחק", עסק במשחק כגילוי של תרבות והגדירו מעשה של חירות, והפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט שראה במשחק ממד שלישי, מרחב ביניים מעברי בין מציאות פנימית וחיצונית ובהשראתו טבענו בעין הים את המושג "מרחב משחקי" – אותו מרחב ביניים לימינלי, אזור דמדומים, נטול איום, שבו נובעת היצירה, שם האדם חופשי במשחקו. את המשחקיות הזאת אנחנו מנסים ליישם בשיעור, בתהליכי הלמידה וההוראה שלנו, וכתפיסה חינוכית.

רבקה:  מה היו השאלות הגדולות ששאלת עצמך, שרצית לתת עליהן מענה במהלך שנות ניהולך את עין הים?

ברוך: השאלה המרכזית שאני עוסק בה היא איך יוצרים חינוך שיש בו חתירה מתמדת  אל האישי.

איך יוצרים חברת לומדים, שבה חשוב לדמיין ולחקור, לשאול שאלות ולהסתקרן, להיות מופתע, לגלות, וגם לטעות, ולא פחות חשוב – להשתעשע וליהנות.

איך יוצרים יחסי קירבה ואינטימיות בחברת לומדים?

ובעצם, שאלת השאלות – לשם מה צריך בית ספר? האם באים לבית הספר כדי ללמוד 5 יחידות מתמטיקה? כדי שהמורים יעבירו לתלמידיהם ידע שהם ייבחנו עליו לשם קבלת ציון? זו חרושת המדדים שבה עוסק החינוך הרווח היום.

לעין הים מגיעים מורים, תלמידים והורים כדי… לשחק.

אני מתכוון לבית ספר כאתר של זהות ופיתוח עצמי. לנו בעין הים חשובות השאלות האלה: מי אני כשאני לומד חשבון? עם מי אני לומד שפה? איזו דרך אני והאחרים עוברים כשאנחנו לומדים אמנות? איך אני מתמודד כשאני לומד תחום /נושא מסוים? איך אני מצליח או מה קשה לי כשאני לומד מולדת?  ובהקשר המשחקי – ברמה הפרקטית, איך לומדים כשמשחקים בשיעור?

ברמת המשמעות הרחבה של חינוך משחקי: נשאלת סוגיית היכולת של לומדים לשחק במגוון האפשרויות שמעמיד הקשר האנושי, להיות מודעים לעצמם ולעולם הרגשות המניע אותם. לרכוש כלים המאפשרים להם משחקיות בתגובותיהם ובפרשנויותיהם. בעיני, זה המשחק האנושי שבית הספר צריך לשמש לו זירה. אז לשם מה בית ספר? בעיני, בית ספר הוא מקום מפגש בין אנשים לומדים ולמידת יצירת הקשרים ביניהם. בית ספר מטרתו: עיסוק באדם וביחסים כמהות וכמשמעות של העשייה החינוכית. התהליך האנושי הוא העיקר, הבסיס והמנוע ללמידה – אקדמית, חברתית ורגשית.

רבקה: אתה מתעניין במיוחד בשאלות כמו באיזה אופן ניתן להבנות מרחבי חירות משחקיים בבית ספר? איך ניתן ליצור אינטימיות בבית ספר? באיזה אופן בית ספר יכול להיות מקום לחריגה מהסדר הדכאני שמכתיב החינוך ההגמוני, מתוך התנגדות, אומץ ואהבה.  אתה יכול להרחיב בנושא?

ברוך: אתן לך כמה דוגמאות לשיעורים במרחבים משחקיים:

  • במקום שיעור חשבון סטנדרטי מקימים בחצר שוק של משחקים וצעצועים יד שנייה;
  • בשיעור ספרות, במקום להכתיב לתלמיד את מאפייני הסיפור העממי, משחקים את העלילה – נכנסים לעולמן של הדמויות הססגוניות, מבינים את דרכי המסירה מדור לדור וחווים את הסיפורים באמצעות משחקי תפקידים;
  • אפשר להכיר יבשות ואוקיינוסים באמצעות תבנית המשחק ים־יבשה המצוירת על המגרש בשעה שקופצים פנימה והחוצה;
  • אפשר להבין את המשמעות הלשונית של זכר ונקבה ולהכיר מילים נרדפות והפכים באמצעות תבנית השבלול המצוירת בחצר ובאמצעות תבנית הלטאה המצוירת על רצפת המסדרון ליד הכיתה;
  • אפשר ללמוד לקרוא באמצעות "מכבסת מילים": מצרפים אותיות למילים ותולים אותן באטבים על חבל כביסה במסדרון; כשלומדים על מדידת משקל;
  • אפשר להתנדנד בנדנדות בגן המשחקים הסמוך לבית הספר ולמצוא את נקודת האיזון;
  • אפשר לגלות את כיווני השמיים כאשר משחקים "חפש את המטמון" ברחבי בית הספר, לאיית מילים חדשות באנגלית כאשר קולעים לסל, ליישם עקרונות מדעיים ולהכיר סביבות חיים במשחק" הישרדות" בחוף שקמונה.

ויש עוד הרבה דוגמאות לשיעורים במרחבים משחקיים, ספרי מלא בהן. אני מאמין שלומד-משחק לומד את עצמו, חזקותיו וחולשותיו, מכיר את חבריו למשחק. הבחירה לעסוק בשאלות זהות בבית הספר היא בחירה לראות באדם וביחסים המכוננים אותו בסיס למשמעות החינוך. בחינוך משחקי טמונה הבטחה: היכולת לראות ולהיראות. הלומד־המשחק מצליח להתבונן פנימה, לחוות את עצמו, ומתוך כך גם לתת מקום למי שסביבו. מכאן נוצרת אינטימיות.

אני מודע לכך שיש בזה היבט חריגה. ויש היבטים נוספים המתייחסים לשאלתך:  

החינוך הרווח מקבל את הקונקרטיות שלו ממיקומו בזירה מסוימת ומקיומו בתנאי זמן מוגדרים ומקובעים. השיח שלו מושתת על נרטיב כרונולוגי, הרואה בחינוך רצף של דבר כלשהו, המכוון או מתכונן לקראת דבר אחר: להספיק את החומר, להתקדם משלב חינוכי אחד למשנהו, להתכונן לכיתה א', להתכונן לחטיבה. זהו מדרג שרירותי שיש בו התאמה טכנית בין גיל לכתה.  רצף למידה הנשען על פיתוח מיומנויות שתוצריהן באים לידי ביטוי בציון. מהותן נמדדת ומכומתת – בכל אלה יש שעבוד של ההווה לטובת עתיד כלשהו.

החינוך ההגמוני מנכיח את הרדוקציה של המשחק משתמש בו כתירוץ. לעומת זאת במרחב משחקי מוצגת אלטרנטיבה שמהותה היא תפיסה שונה של זמן ומרחב. מחוללים מציאות פדגוגית שמהותה התארעות במשמעות של  הישענות על נרטיב אקלקטי.

המרחב המשחקי מפרק את ההבנה שהעולם מתקדם ברצף ליניארי כרונולוגי  )היסטורי( ומבנה הבנה חדשה של עולם סינכרוני , רשת של אירועים כך הוא יוצר אלטרנטיבה של חינוך בעידן של התארעות, חינוך במובן של אירוע.  יש בכך הזדמנות לערער על תפיסות זמן ומרחב מוכרות בחינוך, אפשרות לבחור בהגדרה חדשה למושג "בית ספר", הזמנה ליצור מרחב חינוכי דינמי, מפתיע, מסעיר, המחולל למידה תוך כדי תנועה מתמדת. מרחב חינוכי זה עשוי לייתר את בית הספר המוכר לנו, בצורה ובמהות, ולכונן יצירה חדשה. כולי תקווה שחינוך משחקי יעודד יזמות חינוכית וימריץ מימוש אלטרנטיבות שאפתניות החוגגות חריגה בשדה החינוך.

רבקה: למדתי שטבעת את המושג "אחרות" בבית ספרך. למה אתה מכוון במושג זה וכיצד זה בא לידי ביטוי בבי"ס עין הים?

ברוך: חינוך משחקי יוצר  מרחב של חריגה בחינוך, אפילו חגיגה של חריגה.

החגיגה עיקרה במובן של הזדמנות לאחרוּת. לכל לומד אפשרות להיות הוא עצמו, בזהות משלו.

בעוד החינוך הרווח מתאפיין בהשטחה ובהאחדה,  החינוך המשחקי מזמין כל לומד־משחק לחגוג את ייחודיותו, את אחרותו, את שונותו. הוא מזמין אותו להגדיר את זהותו ולעצב אותה.

עוצמתו של החינוך המשחקי טמונה בהפניית המבט לאחר – ביכולת ליצור קשר עם לומדים־משחקים המגדירים את זהותם המתפתחת תוך כדי משחק ופיתוח היכולת לחוש שייכים אליה. חינוך משחקי הופך ללגיטימית את האפשרות לשחק בזמן למידה בבית הספר,  ויתרה מזו – היא חגיגה של חריגה, כלומר התנגדות המלוּוה בשחרור, בהסרת הכבלים האוסרים לשחק. היבטיה הפדגוגיים של חריגה זו שזורים בספרי בשלל דוגמאות מתוך שיעורים במרחב המשחקי. הלומדים המשחקים מורדים בהבנה הרווחת של משחק בימינו שמשחק הוא בזבוז זמן ומנוגד ללמידה: "לבית הספר מגיעים כדי ללמוד, כלומר לא כדי לשחק".  המצדדים בגישה המשחקית חותרים נגד מוסכמה רווחת זו ומעדיפים לכונן חינוך משחקי, חינוך המחפש דרכים לפרוץ את הקיבעון החברתי, מעמדי, מגדרי פוליטי, תרבותי ומהותו בחריגה במובן של הזדמנות לאחרוּת – לאפשר לכל לומד להיות הוא עצמו, כל לומד ניחן בזהות משלו.

רבקה :  מה הדבר שהכי ריגש אותך במהלך עבודתך בבית הספר?

ברוך: כשאני חווה שיעור מוצלח במרחב משחקי אני מאושר, אני יכול לראות את הלומדים שוהים בלמידתם, מתארעים, יוצרים יחסי קירבה ואינטימיות ביניהם, נהנים מהלמידה.

אני מתרגש מכל ילד, מכל מורה או הורה, שמתמודד עם עצמו, משיל עוד עכבה, מסיר עוד קליפה, מפתח את זהותו במאבק הלא פשוט בין מה שמקובל ומצופה ונדרש לבין מה שנכון עבורו.

אני מתרגש מכל ילד שמתקשה לשחק, שעושה צעד ועוד צעד, ולומד לווסת רגשות, צובר הישגים בלימודים.

אני מתרגש מכל מורה שמתמודד עם הקשיים המורכבים שמעורר חינוך משחקי. ההתמודדות של שינוי ומעבר תמידי בין מבנה לבין אנטי מבנה, היכולת לג'נגל בין מסגרת חוקים ברורה לבין חופש, להיות שרוי במתח תמידי של סתירות, כשאין מתכון "איך לעשות את זה", ולא מתנהלים בשיח היררכי כוחני סמכותי אלא בשיח אנושי שעוסק ברגשות.

אני מתרגש מצוות המורים שלי שבוחר מרצון לשחק, כלומר ליצור אלטרנטיבה חינוכית שבה הסתירה בין מבנה לאנטי־מבנה מוטמעת מתוך רצון להתמודד איתה, מתוך בחירה. בהיבט זה ההוראה היא משחררת, ומשמעותה העיקרית היא היכולת להתבונן בסתירה הזו ולקיימה מתוך חירות חינוכית. משמעות התפקיד של מורה־-משחק טמונה בחיפוש תמידי אחר זהותו המקצועית, בפיתוח פדגוגי מתמיד, בבחינה של הנחות היסוד, בשאילת שאלות, באיתגור של המצב הקיים. לשניִות המשחקת הזאת – להלך בין עולמות החינוך, להיות שרוי בעימות שביניהם. "למצוא את המיקס הנכון" – יש חלק מרכזי בזהותו המורכבת של מורה־משחק. המורות והמורים בעין הים בוחרים להיות שרויים בעימות הזה ולהתמודד עם הקושי שמזמנת פדגוגיה משחקית הודות לחוויה המשחררת של חופש והתחדשות, הודות לאפשרות של בחירה בהגיונות החינוך. אין רציונל חינוכי מסוים שנכפה עליהם, ומתוך כך מוצע להם הרציונל הפדגוגי המשחקי. הם מהווים עבורי מקור לגאווה ושמחה גדולה.

רבקה: האם יש מאפיינים ייחודיים בדרך הניהול שלך? והאם שינית את תפיסת הניהול שלך במהלך השנים? והיש דרישות שונות ממנהלים בתקופתך,

ברוך: במהלך השנים אני עצמי באישיותי השתניתי, וכך גם סגנון הניהול שלי. חינוך משחקי מעורר סוגיות ודילמות מרתקות של ניהול: מהם מאפייניו של ארגון־משחק? כיצד נבנית בו תודעה משחקית? אילו פרקטיקות ניהול משחקיות יוצרות הלך רוח משחקי? איך יוצרים פרוצדורות משחקיות שהולמות את המהות הפדגוגית של הארגון? איך הן מממשות את השאיפה לחינוך משחקי? אני, כמנהל-משחק, כמו כל מורה שבוחר להיות מורה-משחק, נמצא בתהליכי השתנות תמידיים. חשוב שבית הספר יטפח במורים את הציפיות שלהם – יגלה גמישות, דינמיות ואורך רוח,  ישמש מסגרת תומכת ומלווה.

חשוב שהתרבות הארגונית תהיה בבואה לשפת ההוראה והלמידה המשחקית בארגון. לפיכך היכולת של  בית הספר להיות ארגון־משחק ולפעול בהלימה עם עקרונות תפיסת המרחב המשחקי היא קריטית לקיומו של עולם משחקי, ליצירתה של פדגוגיה משחקית.

 הרצון לממש הוראה משחקית תלוי במידה רבה ביכולתו של בית הספר לעודד ולהדליק מחד את התשוקה של אנשים לעשות, ליזום, לפעול, לצאת מגדרם, מצד שני להכיל הקושי שבהוראה הזאת. היכולת להבין ששניוּת וסתירה הן מרכיבים דינמיים בהוראה משחקית, בזהותם של מורים־משחקים.  עלי להיזהר מכך שמא הניהול שלי יהיה מנוגד לשפה המשחקית, שמא יהיה דוגמטי, יהפוך להיות אידיאולוגיה, בדיוק כמו שפתו של החינוך ההגמוני.

הניהול שלי שואף  לאפשר מנעד רחב של זהויות לומד־משחק, שהייה ממושכת בספקטרום המשחקי, לעודד טווח רחב של דרכי הוראה ולמידה הנבנות ומשתכללות כל העת, צומחות מתוך הגדרות ופרקטיקות דינמיות, מתוך תנועה שטמון בה פוטנציאל של שחרור, מתוך ניסיון מודע להימנע מהיררכיה בין הזהויות שנוצרות, מתוך חגיגת ההטרוגניות המשחקית.

אני משתדל ליצור מגוון זהויות של לומד־משחק, הנמצאות תמיד בתהליכי שינוי והשתנות. חינוך משחקי מושתת על מסד של ניהול שמעודד משחק באפשרויות, הזדמנויות ושל סימני שאלה, חוויות של גילוי אישי. עלי ליישם את התובנה הבאה: כשם שמשחק אינו יכול להתקיים מתוך איום, כך הוראה ולמידה במרחב המשחקי אינן יכולות שיהיה להן דגם אחיד, קובעו מוכתב. הפעילות היא לעולם  מתוך מודעות למסגרת, מתוך מודעות לשפה משחקית המתפתחת כל הזמן.הן נוצרות מתוך הלך רוח משחקי המושתת על חופש ושחרור. לפיכך, חינוך משחקי הוא קטגוריית חינוך שמכילה אין ספור פדגוגיות משחקיות דינמית, משתנות, מתהוות, מתעצבות, כל מורה נמצא במקום שונה ברצף המשחקי.

למדתי בשנים האחרונות ואני מגדל בי את ההבנה שחינוך משחקי הוא  מסגרת למגוון פרשנויותיהם האישיות של מורים ותלמידים באשר להוראה וללמידה במרחב המשחקי.

רבקה: אחרי שדיברנו עליך  בהקשר של ניהול בי"ס "עין הים". כמנהיג חינוך רב עוצמה, אני מבקשת שתתייחס לנושא המנהיגות. האם כל מנהל בי"ס הוא גם מנהיג או שניתן ליצור אבחנה כלשהי?

ברוך: אני מצטט את חלפי שכתב: "אני מצמצם את עצמי / כדי נקודה / אלמונית / שלא להטריד בגופי/ מלכויות".

סוד הניהול הוא בצמצומו, הימנעות מהכפפה, ההיפך – פתיחת הלב להקשבה, לדיבור, ללמידה.

מנהל שיודע להקשיב לעצמו, לנהל את רגשותיו, להבין את הפחדים שבו, לשאול ממה הוא חושש, מה מבהיל אותו, מה כואב לו, מה גורם לו שמחה – מנהל שיכול לנהל את הדיאלוג הזה ביחד עם המורים ועם התלמידים, ולהפוך את התובנות הללו למנהיגות.

מנהל שיש בו ביקורת עצמית ומידה לא מבוטלת של חוש הומור. היכולת להתבדח על חשבונך, על חולשותיך, להכיר בטעויות כמקור ללמידה. להעמיד עצמך בנעליו של האחר, להתבונן במצב האנושי מכמה זוויות מבט, ליצור מציאות שיש בה מקום למדוון דעות, גם אם הן סותרות.

מנהל – מנהיג שכל הזמן לומד – שמקבל השראה מתחומים שונים – מדע, טכנולוגיה, אמנות.

מנהיג חינוך הוא אמן בעיני, יזם, יוצר. הוא יכול להתנהג כאחרון התלמידים וכראשון המורים, להשתעשע, להשתטות, להיות בעל לב רחב ותשוקה גדולה ליצירה שהוא מכונן ביחד עם שותפיו.  

זו בהחלט שאלה – כיצד ליצור חינוך הומניסטי בעולם שאינו כזה… מנהיג חינוך מכונן יצירה שמושתתת על האישי, על האנושי, להפוך את  בית הספר לבמה לפיתוח אישי, להעצמה, ללמידה.

רבקה: כשמשחקים –לומדים, כך אתה אומר. הייתי רוצה שנסיים את השיחה ביננו בהתייחסות קצרה לשתי מילים אלה בהקשר אליך. האם אתה שיחקת – למדת?

ברוך: לא הייתי ילד משחק, נהפוך הוא, הייתי ילד לא מוצלח בעיני עצמי, ומשחק הרי מחקה מציאות.

אני מספר על כך בספרי. לפני 25 שנה התייצבתי בשעריו של בית הספר. קול מבפנים קרא לי לחזור לזירת הפשע של ילדותי, למקום שהיה עבורי מנוכר ואלים, לתקופה בה הייתי שקוף, רואה ואינו נראה.

אם מישהו היה לוחש לי אז באוזן: "ילד, תראה, יעברו השנים, אתה תהיה מורה, תהפוך למנהל של בית ספר"  הייתי חושב שזו בדיחה גרועה.

כמורה ומנהל אני נותן משמעות לחינוך המשחקי שאנחנו מחוללים ב"עין הים" – אני רוצה שבית הספר יהיה מרחב שיעסוק בקשרים בין בני האדם – מה מניע אותם? איך מרגישים באמת? איך אפשר להפוך אותו למקום אינטימי ושמח שהיצירה מפעמת בין כתליו? ובעיקר – כיצד בית ספר מהווה מגרש משחקים – המשחקים של החיים, מקום שיכול לאפשר ללומד להיות שחקן ראשי בתפקיד חייו.

סגירת תפריט