מסכום אפס לעולם של שפע | שינוי פרדיגמה

Annex---Chaplin,-Charlie-(Modern-Times)_NRFPT_01
אם אתם נמנים עם הבכיינים שלא מאמינים שהם יכולים לעשות שינוי, עצרו כאן ואל תמשיכו לקרא. תמשיכו לבכות על מר גורלכם, תאשימו את המדינה משרד החינוך ומס הכנסה, רק בבקשה אל תפריעו לנו- המנהיגים של השינוי הבא. זו המשמרת שלנו, ואין סיכוי שניתן למישהו לבזבז אותה לריק.

במאה ה-21, בה השפע החומרי רב מאי פעם בהיסטוריה, האדם הצרכן הפך לאדם צרחן ובכיין שחש שתמיד חסר לו. בכך בעצם הקפיטליזם קם על יוצרו מתוך מטרה לשמר את כולנו לא מאושרים על סף דיכאון על מנת שנרכוש את המוצר הבא. בתוך כל ה- "יש" שקיים סביבנו, רבה תחושת חוסר האונים והיעדר תחושת המסוגלות לשנות. אווירה במטבל של מיקוד שליטה חיצוני בלתי נתפס שנעשה אף חמור יותר בקרב עובדי חינוך. אם אתם נמנים עם הבכיינים שלא מאמינים שהם יכולים לעשות שינוי, עצרו כאן ואל תמשיכו לקרא. תמשיכו לבכות על מר גורלכם, תאשימו את המדינה משרד החינוך ומס הכנסה, רק בבקשה אל תפריעו לנו- המנהיגים של השינוי הבא. זו המשמרת שלנו, ואין סיכוי שניתן למישהו לבזבז אותה לריק.

 

קַו הָאוֹנִי/ אריק

כְּמִילְיוֹן וּשְׁבַע מֵאוֹת אֶלֶף עֲנִיִּים

מַכְרִיז בְּקוֹלוֹ הֶעָמֹק קָרְיָן מַהֲדוּרַת הַבֹּקֶר

לְצַד הקָפֶה וְהַמַּאֲפֶה

אֶחַד מִכָּל חֲמִשָּׁה הָלַךְ לִישֹׁן רָעֵב הַלַּיְלָה

בִּטְנוֹ תִּשְׂבַּע פַּת לֶחֶם

בַּמִּקְרֶה הַטּוֹב

רַק פַּעַם בְּיּוֹם

חֲמִישִׁית מֵאִתָּנוּ מִתַּחַת לְקַו הָעֹנִי

זֶה יוֹתֵר מִדַּי

 

יוֹתֵר מִמַּחֲצִית מֵאִתָּנוּ

עֲנִיִּים בָּרוּחַ

נָפַשְׁנוּ תִּשְׂבַּע פִּסַּת שִׁיר חָדָשׁ

בַּמִּקְרֶה הַטּוֹב

פַּעַם בֶּחֹדֶשׁ

וְזֶה

מְעַט מִדַּי

 

אֲבָל כִּמְעַט כֻּלָּנוּ

נִמְצָאִים מִתַּחַת לְקַו הָאוֹנִי

בּוֹדְדִים, אִם בִּכְלָל

מַאֲמִינִים שְבּאוֹנְיינוּ

לְשַׁנּוֹת וְלִבְרֹא אֶת חַיֵּינוּ

וְזֶה חֲמוּר

חָמוּר מ-דַּי

 

שוו בנפשכם שהייתם נכנסים לבית חולים, וכשהייתם שואלים את הרופא מדוע הוא עושה פרוצדורה כזו או אחרת הוא היה עונה לכם: "תראו, זה ממש לא קשור למה שבאמת המטופל זקוק ולא למה שלמדתי. אבל זה הנוהל של משרד הבריאות ולכן אני עושה זאת".  תארו לעצמכם שהייתם מגלים שהמחלקות בבתי חולים לא יהיו מבוססות עוד על צרכים מקצועיים (פנימית, לב, נשים) אלא לפי גיל, כי זה הכי נוח.  האם הייתם נשארים עוד רגע אחד במקום שכזה?

ובכן אני רוצה להעלות מספר שאלות נוקבות על הדרך בה אנחנו מנהלים את החינוך של ילדינו. אין לי ספק שהשאלות הבאות עשויות לקומם, לעצבן ולהתריס. יחד עם זאת, ככל שכך הדבר, כנראה שמדובר באי נוחות פנימית שלנו עם מה שאנחנו עושים. ולא, אין לי תשובות וגם לא תורה סדורה. מסתפק אני בשאילת השאלות ועידוד אחרים לעסוק בהן. שבעתי מפתרונות קסם ומתשובות כאלה ואחרות, מתגעגע אני לשאלות הנכונות הראויות ללוות את מסע החיים של כולנו.

 

הייתכן שהמקום הכי לא מקצועי מבחינה פדגוגית הוא ביה"ס?

המוסד הוותיק ביותר, במאות האחרונות, ללמידה והתפתחות הוא בית ספר. אם כך, לכאורה, המקום הכי מקצועי בתחום למידה והתפתחות צריך להיות: בית הספר. יוצא מכך  שגופים רבים בחברה (מפעלים, צבא, חברות) שנזקקים חדשות לבקרים להכשרה ולימוד של עובדיהם היו צריכים לצבוא על פתחי בתי הספר כדי ללמוד מהם איך נכון ללמוד. זה לא ממש קורה בלשון המעטה, וכנראה שזו עדות מכמירת לב לכך שאפילו בתחום שלנו (חינוך למידה והתפתחות) אנחנו לא מהווים דוגמה בחברה ובחיים האמיתיים לשום גוף ממשי.    

הבה נהיה אמיצים, ונכנס לבית ספר כביכול היינו חייזרים אנתרופולוגים. הבה נתחיל לשאול שאלות אודות הקשר בין הסדירויות (עולם המעשה, המצוי) בבית הספר לבין כל מה שלמדנו בפסיכולוגיה ובפדגוגיה (עולם התיאוריה, הרצוי לכאורה). הרי החזון האמיתי הוא לא זה אשר רשום בדגל אלא המעשה היומיומי.  האם חלוקת קבוצות הלמידה לפי תאריך ייצור מעוגנת במחקרים ותיאוריה או שיותר קל לנהל כך את ההמונים (חלוקה לפי גיל שמתבססת על שנתון שרירותי של 12 חודשים). האם משך זמן השיעור (45 דקות) מבוסס על תאוריות ומחקרים אודות טווח הקשב והריכוז ואם כן איך ייתכן שילד בכיתה א' וילד בכיתה יב' מתבססים על אותם אינטרוולים של 45 דקות. האם יש קשר מקצועי בין מספר השעות שצריך להיות בביה"ס לבין צורך לימודי התפתחותי או שמדובר בהסכם לא כתוב בין המדינה לאזרחיה "כמה זמן נחזיק את הילדים כדי שההורים יצאו לעבוד". ואם כך הדבר האם צריך למלא כל שעה ב"שיעור", רק כדי להרגיש שאנחנו עושים משהו. הרי יש מדינות (כמו פינלנד) שם לומדים רק 25 ש"ש ומשיגים הישגים אקדמיים הרבה יותר טובים מאיתנו. האם יש מחקרים שבודקים מה הקשר בין הצלחה בביה"ס להצלחה בחיים, מה הם המדדים להצלחה בחיים, לשם מה והאם באמת צריכים בית ספר. אם חייזר יכנס לחדרו של מנהל בית ספר מה ימצא שם יותר: עדויות ללמידה והתפתחות (המשרד נראה כמו כיתה לדוגמה ויושב שם "תלמיד-על" שחוקר) או עדויות ל- סדר משמעת ושליטה. מה בעיקר מתרחש במשרד הזה, והאם ילדים כמהים להגיע לשם או בעיקר חוששים. ואם כך, מה זה מעיד על מטרתו העיקרית של המוסד הזה ותפקידו של העומד/ת בראשו.

תלמיד אמיתי הוא זה אשר ממשיך לנסות לטעות ולתהות, חוקר עתידי הוא זה אשר מעז לצאת אל הלא נודע ולמצוא פתרונות חדשים ושאלות חדשות. עד כמה המערכת שלנו מעריכה מוקירה ומעודדת כישלונות וניסיונות יצירתיים (אם כבר ציונים מדוע אין ציונים על תעוזה וכישלונות מפוארים). עד כמה אנחנו מעודדים "תלמידאות" אמיתית שם השליטה פחות קיימת והכאוס והלא ידוע הם מנת חלקו של התלמיד הנצחי. עד כמה מטרת הלמידה היום היא אמצעי לשדרוג המצב הסוציואקונומי והסטטוס החברתי (ולכן לומדים רק מה שלמבחן) לעומת צורך עמוק בלמידה והתפתחות. כמי שגדל בישיבה בה הלמידה הינה מצווה קיומית, כמהה אני שתהיה זו מצווה חילונית. ללמוד על מנת להתפתח כאדם כדי לעשות את עצמי ואת העולם הזה מקום טוב יותר. הישיבה עבורי הייתה אחד המקומות  בהם הלמידה היא תמיד דיאלקטית ממש כפי שמתפתח המדע (תיזה- אנטיתיזה- סינתיזה). למידה שכמעט נעלמה מהעולם אפילו בישיבות התיכוניות, כמה עצוב. "אדם אשר אין בו כאוס/ לא יוכל להוליד כוכב רוקד " (זרתוסטרא, ניטשה). כמקום שמתיימר להכין לחיים האם ילדים יוצאים עם ידע כגון: הכרת עצמם כאדם לומד, יכולת לניהול זמן, כלים להקמת משפחה, מיומנויות לניהול תקציב, הכרת תלוש משכורת זכויות וחובות סוציאליות, יכולת הבנת פנסיה, כלים לדיאלוג וישוב סכסוכים, ניהול רגשות, הבנה כיצד ניתן לקדם חוקים…

ככל שאני מעז לשאול לעומק שאלות מהות אני מגלה פערים בלתי נתפסים בין תיאוריה למעשה. די לנו שנחזור לשאלות היסוד ונחפש קשר בין המקצוע שכולנו למדנו ואמורים להמשיך ללמוד, לבין מה שאנחנו עושים בשטח  כדי להתחיל לעשות שינוי. הגיע הזמן להפסיק לחפש גימיקים ותוצאות קצרות מועד שמטרתן פוליטית, הגיע הזמן לחזור לשאלות.

 

הייתכן שהמפעל הכי לא כדאי הוא בית ספר  

אפשר להתחסד ולומר שמטרות רבות קיימות לביה"ס, אולם המדד העקרי של ההצלחה היה ונשאר : ציונים. מבלי להיכנס לשאלת העומק האם ההשוואות בציונים מועילות להתקדמות אם לאו, הבה נבדוק לרגע את הכדאיות הכלכלית. כיום תקציב החינוך הוא כ 70 מיליארד לשנה (יותר מתקציב הבטחון הרשמי). בפועל, גם צעיר ללא בגרות בכלל יכול לעשות בגרות מלאה (מ א'-ת') במכונים חיצוניים תוך 3 חודשים עד שנה. דרך אגב ממוצע הציונים במכונים חיצוניים גבוהה לעין שיעור מהממוצעים הארציים. כבר בכיתה א' בואכה כיתה ב' לפי תכנית הלימודים במתמטיקה, הילד צריך לדעת לעשות פעולות בסיסיות בחשבון בעשרת ראשונה ושנייה (1-20). כבר בכיתה א' ילד אמור להבין שאם 13 שנה ניתן להשיג בשנה, מה זה אומר על היחס בין תשומות לתפוקות. והרי אצלנו אין זמן לעסוק באמת בחינוך כי כל הזמן עסוקים ב"חומר" (להספיק אותו, להעביר אותו, למדוד אותו). האם נהיה אמיצים לראות כמה אנחנו משקיעים בניהול ושליטה וכמה בלמידה והתפתחות. רק במחוז חיפה יש יותר מפקחים מאשר בכל בריטניה [עומרי זרחוביץ׳, גלובס] ומחוז חיפה אינו המחוז הגדול ביותר בישראל. בתוך ה OECD דומה לעיתים שאנחנו אומת ה OCD, חרדים לשליטה ומדידה מתמדת. תארו לעצמכם שכך היינו מכינים עוגות, מתוך חרדה ושליטה היינו פותחים כל רגע את התנור על מנת למדוד ולבדוק, אנחנו היינו מרגישים טוב לכאורה מבחינת השליטה אולם העוגה הייתה קורסת. אחת הבעיות היא שבית הספר כ"מפעל" אינו יכול להסגר חברתית, זו הסיבה שהוא יכול להמשיך להתקיים כמקום בינוני מהיעדר תחרות אמיתית לצרכים ממשיים.

 

הייתכן שביה"ס במתכונתו הישנה מנציח ומעמיק פערים חברתיים, ואולי זה תפקידו

אני באמת מאמין בכל ליבי שיש אנשים, חלקם בכירים מאוד, שחרדים לקיומו של ביה"ס מתוך אמונה שהוא המקום האחרון והיחידי אשר יוביל לחברה שוויונית וצודקת יותר. ובכן מדינת ישראל נמצאת במקום הרביעי באי השוויון הכלכלי [דו״ח OECD] ואנחנו רק בני 70+.  בישראל עדיין המנבא העקרי להצלחה בלימודים הוא המצב הסוציו-אקונומי של ההורים. "אי השוויון בהישגים לימודיים גבוה במיוחד בישראל. תוצאות מבחןPISA הבין-לאומי ב-2015 מעידות כי הפער שבין הציון המייצג את האחוזון ה-5 לציון המייצג את האחוזון ה-95 נמצא בשלישייה המובילה מבין כל המדינות המשתתפות במבחנים בתחומי מיומנות מדעית, אוריינות קריאה ומתמטיקה" [דו״ח מכון טאוב]. אם תעמיקו במחקר תגלו שדווקא ילדים בפריפריה גאוגרפית וחברתית, צריכים הכי פחות לשבת בכיתה וללמוד פרונטלית. החסכים הראשוניים שלהם  מחייביםשדווקא בתי הספר בפריפריה יהיו בתי הספר הכי יצירתיים ומהפכניים כמשלימים לבית, ויפה שעה אחת קודם.

 אנחנו מדשדשים מאחור באחוזי ההתנדבות האזרחית. כן, גם אני לא האמנתי לנתון הזה.  ויש מקום לשאול האם בית ספר במתכונתו הנוכחית עושה לא פחות מאשר ההפך: ביה"סמנציח פערים חברתיים במסווה של הזדמנות שווה על מנת לשמר חוטבי עצים ושואבי מים לטובת האליטות. לפני כשבוע, ביתי בת ה 17.5 ניגשה לבחינת בגרות בלשון, בגרות חובה. אני, מנהל בית ספר, שכתבתי 7 ספרים (חלקם ספרי שירה וספר אחד הבת שלי כתבה איתי בגיל 12) לא יכולתי לסייע בידה כיוון שחלק משמעותי בחומר הלמידה הוא פשוט לא רלוונטי גם למי שעוסק בכתיבה כמוני. שילמנו עבורה על מספר שיעורים פרטיים ( כ-5) והיא עברה את המבחן בהצלחה. מבלי להתייחס לנושא הקודם (איך חמישה שיעורים פרטיים נתנו לה יותר מ 11 שנות לימוד בתקציב עתק) הסברתי לה שהמבחן הוא חובה כי מטרת הבגרות לסנן. שלחברתה לספסל הלימודים בפריפריה גאוגרפית וחברתית אין סיכוי כי אין מי שיממן לה שיעור פרטי. וגם אם נעשה תרגיל מחשבתי ולמשל נשיג מימון ושיעורים פרטיים לכל הפריפריה, הרי כולנו מכורים ל"אלת ההתפלגות הנורמאלית" ואם הפריפריה תתחזק ותתפוס מקומות באקדמיה, אז המרכז החברתי ישקיע עוד ממשאביו הפרטיים על מנת שבניו ובנותיו יתקבלו לאקדמיה. אין ספק שהשכלה היא המפתח לשוויון חברתי, אולם לטענתי ביה"ס עוסק בעיקר במיון וסיווג ולא בהשכלה אמיתית. לכן, בהזדמנות לכאורה שוויונית, הוא עושה חטא על פשע בתקציבים ציבוריים. הרי ילד שמגיע מסביבה ענייה יותר, מגיע לכיתה א' עם אוצר מילים דל משמעותית שספק אם כבר בשלב זה ניתן לגישור. הסיבה לכך נובעת מכך שסביבת הלמידה בה היה עד כה הייתה דלה. הדרך היחידה לשנות זאת היא שביה"ס יהיה השלמה עד כדי תחליף לבית. הסביבה הלימודית צריכה להיות הרבה יותר "ביתית" ולא במבנה הישן של בית ספר. ילדים בסביבה כזו צריכים שהצוות החינוכי יהיה "צוות הורי" ולא רק מקדמי הישגים. אבל לבית הספר אין זמן לתת זאת, כיוון שהוא עסוק ב"להספיק חומר" ולהביא הישגים במדידות חוזרות ואינסופיות שנובעות מחרדה ושליטה של מערכת חרדתית ומדינה שעסוקה בהשוואה למדינות אחרות במקום להיות מובילת דרך רלוונטית בבחינת "אור לגויים". דרך ההוראה והלמידה הנוכחיות עשויות להעמיק את הפערים במקום לתת באותם משאבים מה שבאמת צריך. חבריי שדואגים לפריפריה: אם לא תשנו, אתם פוגעים בה קשות.

 

באהבה/ אריק 

מורי

כשאתה מלמד אותי

לקרא ולכתוב

א ה ב ה

למדני

באהבה

אחרת אני עוד עשוי

חלילה

לדעת לקרא ולכתוב

אהבה

מבלי שתיוותר בי

אהבה

 

הייתכן שביה"ס במתכונתו הנוכחית הינו מקום אלים כלפי הילדים והילדות

הבה נעשה את התרגיל המחשבתי הבא: דמיינו מה היה קורה לו יום אחד כל תלמידי המדינה היו מוציאים ציונים מעולים בבגרות מלאה וביחידות המקסימליות. מעבר לכך שהציונים לא היו מתפרסמים, השאלות במטה היו סביב: האם הדליפו את המבחנים או שמה המבחנים קלים מדיי. זאת מן ההסבר הפשוט שעל הנתונים להתפלג סטטיסטית באופן נורמאלי. בהתפלגות הנורמאלית 15% תמיד יכשלו, ובמציאות ההישגית רבים נוספים על אף שלא נכשלו יצטרכו לעשות מועד ב' בתקווה לשפר את ההישגים כיוון שאין באמת מקום לכולםולכן אין כמעט "מעמד ביניים בלמידה". קרי: כ30-50% בבסיס התיאורטי של השיטה, חייבים לסיים את ביה"ס בתחושה של כישלון!!!

איך תקראו לזירה בה על כל שני ילדים שנכנסים אחד צריך להיכשל, האם תסכימו שעל כל ילד ביולוגי שלכם תקריבו את אחיו על מזבח הכשלון. אם זו לא אלימות וקרב הישרדות אז מה זה. איזה מקום חינוכי בבסיס התיאורטי שלו לא מאפשר הצלחה לכולם. רק מקום שעובד בתפיסה ישנה של סכום אפס. רק חברה אלימה שאין בה באמת מקום לכולם. הידעתם שבאסטוניה למשל המדינה ממש לוחצת על 50% מהתלמידים לרכוש מקצוע. שם פערי השכר והסטטוס החברתי בין מקצוע לאקדמיה כלל לא קיימים. שם מי שמטפל בזקנים שלהם זה הם. ואנחנו?…

בכל יום במערכת החינוך הנוכחית אנחנו מקריבים כמחצית מבנינו ובנותינו בעבודת אלילים מודרנית, לאלה חדשה ששמה: " אלת ההתפלגות הנורמאלית" וזאת מתוך צרות תודעתית שלנו לעבור מעולם סכום אפס לעולם של שפע. האלימות אם כן, מתחילה בנו ובחוסר הכבוד שלנו לילדות, לצרכי הילדים ובוודאי לעתידם.

 

השלמה לרבי מנדל מקוצק / אריק

אם אני זה- אני או אתה

ואתה זה- אתה או אני

אז לא אני!

ולא אתה!

אבל אם אני זה אתך

ואתה זה איתי

אז

אני ואתה

אתה ואני

 

השינוי הנדרש

בשונה מכותבי מפות אוצר של פעם, אשר מציינים אמיתות בתור נקודות ציון ודאיות. הגיע העת להתוות מפה למסע שאין לו סוף. מפה שיש בה בעיקר שאלות ופחות תשובות ייתן כל אחד לעצמו את תשובותיו. התפיסה הישנה מתייחסת לעולם, למדע , ולעסקים כמשחק סכום אפס – אם יש מנצחים צריכים להיות מפסידים [משחק סכום אפס הוא מונח מתחום תורת המשחקים המתאר מצב שבו הרווח של צד אחד מאוזן על ידי הפסדו של הצד האחר, כך שסכום הרווח וההפסד של כל הצדדים הוא אפס. כלומר, הרווח של משתתף אחד בא על חשבונם של משתתפים אחרים, ומכאן שיש ניגוד אינטרסים מוחלט בין כל הצדדים. (ויקיפדיה).

אפילו בעסקים במאה ה-21 מבינים שהגיעה העת לחשיבה אחרת. אני חושב שדי לו לאדם לעסוק בשלוש שאלות וכל העת לצמצם פערים בין רצוי למצוי [Freshbiz]. בנוגע לתשובות, ייתן כל אחד לעצמו תוך דין וחשבון היכן הוא במצוי ביחס לרצוי. תנועה אינסופית ממעשה לתיאוריה למעשה וחוזר חלילה. שלושת השאלות שלדידי הן החשובות ביותר הן:

לשם מה אני חי     – איזה אדם אני רוצה לחיות    – באיזה עולם אני רוצה להיות

השינוי הנדרש אינו עוד שינוי מהמעלה הראשונה, אלא שינוי מהמעלה השנייה: "לעומת שינויים ממעלה ראשונה , מתייחסים שינויים ממעלה שנייה לתמורות בגרעין , ביסודות , בפרדיגמה . שינויים אלו משקפים ערעור של אושיות התפיסה , המבנה , ההנחות , הערכים , היעדים או הכיוון של המסגרת הארגונית או של הפרט , אף כי הארגון או הפרט שומר על זהותו העצמית. הם פורצים דרך חדשה ומשנים מן היסוד את המערכת עצמה . בשינוי שכזה נעשית קפיצה : אין המשכיות ברורה בין העבר להווה שלאחר השינוי . ( סמית   Smith , (1972    מדמה שינויים שכאלה לחדירה לקוד הגנטי של האורגניזם, או הארגון, המשפיעה לא רק על האורגניזם בהווה אלא גם על הדורות הבאים . [הפסיכולוגיה של ההתנגדות לשינוי]

השינוי הנדרש מחייב אותנו לחזור לשאלות המהות: לשם מה צריך בית ספר, מה זו למידה. ולא פחות לשאלות חברתיות- האם החינוך משפיע ומשנה חברה או שהוא אספקלריא  לה, והיכן מתחילים. שינוי מהמעלה השנייה טומן בחובו פחד מוותשל ממש. ממש כפי שהעומדים נוכח ים סוף רצו לחזור למצרים, ממש כפי שרק גוזל המעז לקפוץ מהענף ולהסתכן בנפילה אל מותו, רק הוא ילמד לעוף. הסרטון של ד"ר קוונטום ממחיש את הפחד במעבר של הסתכלות ושינוי מהמעלה השניחה כאן.

לכן מעל במה זו, אני מזמין מנהלים ואנשי חינוך אמיצים בלבד שמעוניינים להיפגש לחשוב ולבנות מהשטח, מאנשי המקצוע עצמם (אנחנו) את השינוי הנדרש. תהיה זו התארגנות שמטרתה מקצועית חינוכית מהותית גרידא. אנשי חינוך שנפגשים לעצב את החינוך של המחר מתוך שיח שעוסק במהות ולא בתנאי שכר ומיקוד שליטה חיצוני. אנשי חינוך שבאומץ מקצועי יכתבו יפיצו ויאלצו את השלטון המרכזי מטה המשרד והשלטון המקומי בישראל לנוע איתנו כיוון שאנשי המקצוע בתחום החינוך הם: אנחנו! וכל השאר צריכים לסייע בידינו לעשות את העבודה כפי שאנחנו רואים לנכון.

 

אשרי המאמין/ אריק

בכל בוקר אנחנו מפקידים את ילדינו    

בידיי מורים

שאנחנו לא מאמינים בהם

מפקידים את מורינו בידיי מוסדות הכשרה

שאנחנו לא מאמינים בהם

מפקידים את עצמנו בידיי שלטון

שאנחנו לא מאמינים בו

למרות שאנחנו הם

המורים, מוסדות ההכשרה, השלטון.

אשרי המאמין!

 

אריק מנדלבאום

מנהל מורה ותלמיד

שָׁר חִנּוּךְ

052-6489209

[email protected]

פרסומות מן העתיד

עיצוב גרפי: KinspiritDesign
בהשראת המיזמים: Futurematic | Pawn Tomorrow by Extrapolation Factory
טקסטים: שמוליק לוטטי

סגירת תפריט