המסע הלא נגמר של תלמידה מעוררת השראה אל מחוזות ההצטיינות | צופיה/בלטו בלאו

מכתב ששלחה צופיה (בלטו, שמה האתיופי), תלמידת גבים לשעבר, למנהלתה יפעת. ״כמה פחדתי...אני זוכרת שרעדתי. לא זוכרת מאיפה קיבלתי כוח לרוץ מבלי להסתכל אחורה. הסוף היה מרגש, זכיתי במדליית זהב בזריקת כדור הוקי. זו היתה המדליה הראשונה שלי״

מכתב ששלחה צופיה (בלטו, שמה האתיופי) בלאו, תלמידת  בית ספר גבים שסיימה את לימודיה בשנה שעברה, למנהלתה יפעת

1.12.17

למנהלת יפעת האהובה ,

אני כותבת לך בשמחה ומתוך הרגשה שאת והמורים בגבים שותפים להצלחה שלי.

לאחר הרבע הראשון ללימודים בחטיבת הביניים העלו אותי לכיתת מצוינות.

אני נזכרת איך הגעתי לגבים ממרכז הקליטה בשדרות שם חוויתי חוויות לא נעימות, ונתקלתי בקשיים שהרבה עולים פוגשים. אמנם התמודדתי אז אבל גם בכיתי לילות רבים ולא פעם הצטערתי שעלינו מגונדר שבאתיופיה לארץ . הייתי בוכה בבוקר לאימא שלי והיא הייתה מעודדת אותי ללכת שוב ללמוד .כמעט שנתיים למדתי  באולפן ואז עברנו לבאר-שבע לשכונה יא', שכונה לא קלה אבל בהחלט שמחתי להגיע אליה. חיפשנו בית ספר ללמוד ושלחו אותנו ל"גבים". כבר במפגש הראשון הבנתי שיש פה משהו אחר, חם ואוהב. הגענו שלוש אחיות יחד עם אבא חששתי מאוד, שוב קליטה, חברים חדשים, מורים אחרים. הכל שונה, מבטים מילדים. הרגשתי שאני לא רצויה כלל. לא היו לי ציפיות גדולות.

ברגע הראשון שהגעתי אל בית הספר , יצאה אלינו מנהלת בית הספר, מחייכת וחיבקה את כולנו ואמרה: "ברוכים הבאים לבית "גבים""!  הרגשתי טוב, אך לא הבנתי מה זה אומר "בית גבים". הייתי חסרת ביטחון כמעט ולא דיברתי. אמבט אחותי דיברה ואני הסתכלתי בפחד.

עוד לפני ששמעו את קולי, כבר המורה לאתלטיקה, זיהה שיש לי כשרון, ולכן המחנכת שלי שלחה ועודדה שאתקבל לקבוצת מצוינות ספורט. עוד לא הספקתי לדרוך בפתח בית הספר, וכבר אני מצוינת. הייתי ביישנית ולא האמנתי. התאמנתי גם בזמן הלימודים וגם אחר הצהריים בבית הספר. היו לי חברים גם בנים וגם בנות. הצלחתי להתחרות גם בבנים בהצלחה.

הרגשתי שלבית הספר חשוב שאני אצליח. ואגלה לך סוד, לפעמים רציתי להצליח יותר בשביל בית הספר מאשר בשביל עצמי.

את התחרות הראשונה לא אשכח . צרפו אותי בסוף כיתה ד' לנבחרת ונסענו ל"הדר יוסף" ברמת גן. הגיעו ילדים עם מאמנים מכל הארץ ואני צופיה, לא הייתי אף פעם בתחרות כזו, הגעתי עם חצאית ומכנסיים מתחת ולא הסכמתי להחליף את החצאית. אבל מצד שני, המורה שלי לא וויתר ואמר שאתחרה איך שנוח לי. כמה פחדתי.. אני זוכרת שרעדתי. לא זוכרת מאיפה קיבלתי כוח לרוץ מבלי להסתכל אחורה. הסוף היה מרגש, זכיתי במדליית זהב בזריקת כדור הוקי. זו היתה המדליה הראשונה שלי.

לאחר מכן הגיעו עוד מדליות, הייתי כבר יותר בטוחה, אמנם עדיין לא דיברתי הרבה אבל הרגשתי שיש בי כוחות. סיימתי עם 5 מדליות זהב , קבעתי שיא ישראלי חדש ואולי גם עולמי, כך אומר ברוך המאמן.

בלימודים התחלתי להתקדם, קיבלתי עזרה בשיעורים פרטניים וגם בכיתה. כל פעם הצבתי יעד חדש והשגתי אותו, כמו שאתם למדתם אותנו, ראיתי בקושי אתגר ולא סתם קושי מפחיד. ידעתי שצריך להתמודד ולהתמיד כמו בד.נ.א של גבים.. מצאתי כוחות ללמוד בכיתה ובסוף היום בתגבור. קבלתי שעות עולים אבל הייתה לי שאיפה להתקבל לקבוצת מצוינים נוספת ולא רק בספורט. ראיתי שבגבים כולם בקבוצות מצוינות. לכל קבוצה יש תנאי קבלה. אני עוד לא עמדתי בתנאי הקבלה להתקבל.

בתחילת כיתה ו' הגשתי מועמדות בכתב להתקבל למצוינות כתיבה והצלחתי. הייתי גאה בעצמי מאוד. גם המורה וגם את שמחם ובכל פעם התלהבתם מצורת הכתיבה שלי. כבר לא הייתי רק מצויינת בספורט. בסוף שנה סיימתי עם תעודה טובה אך לא מספיק כדי להתקבל לכיתת מצוינות בחטיבה כמו הרבה מהחברים שלי. המשכתי ללמוד ולהציב עוד מטרות גבוהות כמו שלימדו אותי בגבים. אני רוצה להיות אלופת ישראל ואפילו לקבוע שיא אולימפי באתלטיקה. אגב יש לי סיכוי טוב.

אני ממשיכה להתאמן ולא מוותרת אף פעם גם על הלימודים.

אז תודה לך יפעת, תודה לבית הספר "גבים" על כל הערכים שקיבלתי, כי בזכותם אני יודעת כי אצליח.  והיום אני משתפת אותך שהצלחתי לעלות עוד מדרגה ולהתקבל לכיתת מצוינות, ואת יודעת, אני מרגישה בה שווה ואפילו טובה .

בקרוב אלווה את פסיקה אחותי לתחרות יחד עם גבים , אני מאחלת לה לעבור תהליך כמו שאני עברתי וכמו חברים אחרים שלי.

אמשיך לבוא לבקר ולהיות בקשר ולזכור שגבים הוא הבית השני שלי , כי אמרת לי פעם: "ברוכים הבאים לבית גבים".

 

אוהבת ואומרת תודה

צופיה/ בלטו בלאו.

 

סגירת תפריט